תמונת מצב

הביקור בתערוכת סיום הלימודים בחוג לאמנות השייך לסמינר הקיבוצים, אך שוכן בבניין ביה"ס ברח' קלישר, וביקור בתערוכה הסופר-מתוקשרת "איווט" בגלריה המייצגת את "המדרשה למורי אמנות בבית ברל", ובגלריה של בצלאל בתל אביב - מעלים הרהורים רבים.

האמנות הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה בעלת אופי משלה, ניחוח מקומי וערכים פלסטיים מודרניים. אולם מאז שנות ה-70 נשבה כאן רוח מכוונת של נטייה לכיוון אמנות מושגית ואמנות ענייה, שהיו רק חלק ממכלול היצירה בניו-יורק ובכלל. ועדיין הן רק נתח קטן מתולדות האמנות אי-פעם. במרכזי האמנות בעולם נושבת בתחום האמנות הפלסטית רוח של מקצוענות, שליטה במכחול ובצבע, יצירת קומפוזיציות בסגנונות מגוונים, על-פי נטיית לבו של האמן.

אך בישראל - שסגדה ועדיין סוגדת לג'וזף בויס ולשאר אלופי הכלום, חסרי היכולת לצייר או לרשום - קל יותר להסתפח ל"קליקה" השלטת, המקבלת כיסוי נהדר בתקשורת, גם אם אין לזה צידוק. דורות של אמנים טובים וראויים נמחקו מתולדות האמנות הישראלית בגלל שליטת כמה אוצרים במוזיאונים, והם שקבעו את פני דמותה של האמנות. לו מבקר האמנות הדגול ד"ר חיים גמזו היה חי כיום, היה צוחק צחוק ארוך ומתגלגל למראה דמות זו.

העיוות נקבע ונגזר, וממשיך להתקיים בזכות תלמידי הרבי הדגול ש"ציוריו-קשקושיו" קיבלו תוארי אייקון עוד בחייו. והם שממשיכים לנהל את בתי האולפנא לאמנות. ומכיוון שכשרון ציור לא נדרש כלל על-מנת להתקבל, מעודדים הללו את הסטודנטים כיום להיאחז בטכניקות הווידאו, הרדי-מייד והצילום, החשובות כשלעצמן אך אינן תכלית הכל. את עובדת היות המלך עירום, חושף "ציורו" של יאיר גרבוז בתערוכה הפוליטית שיש לה קשר קלוש ביותר לאמנות, ושמה "איווט". כאילו היו המשתתפים בה חבריו האינטימיים של שר החוץ, בהשתמשם בכינוי החיבה שלו. כמו אלה המשתמשים בשם "ביבי" בהתכוונם לראש הממשלה. זילות וחוסר כבוד לממשל.

אמנות הנזקקת לפוליטיקה בתור קביים – מוכיחה את נכותה. אמנות כזו לא תשרוד, ולא תיכנס לתולדות האמנות העולמית או המקומית.

כל מסיימי החוג לאמנות בסמינר הקיבוצים יצרו יצירות פיסוליות המאגדות בתוכן מיצב, וידאו ומושגיות שנובעים מנבכי נשמתם, ומהתלבטויותיהם של צעירים שעדיין ה"אני" שלהם מצוי בהתהוות ובהתפתחות. כך בולטים בתכונות יצירתיות אלו תהל מאור האינטליגנטית, בעבודות מרשימות במיוחד, שלוכדות את עין הצופה, בגישה פילוסופית מעמיקה המאנישה חפצים ומאזכרת זיכרונות ילדות. צחי ציפרוט בפסל של מטוס F16 שבנה מגזרי-עץ, שהתרסק על משטח החול, וסביבו קופסאות כדורים שנותרו בשטח ובתוכן צילומי וידאו מרשימים. רחלי דנטס יצרה בנושא הנובע מהיגד פילוסופי על מהות הפריחה והכליה של פרחים עם הרבה רוך ועדינות. עומר ארליך יצר עבודה ענקית מחלקי רהיטים, משברי עצים ומזכוכיות – שיחד, יוצרים שילוב של כוח ושבירות. גם כאן ניבטת ההתלבטות האישית של היוצר המעניין. אמל תתר, שיצרה מיצג מעניין, רגיש, אינטימי ונוסטלגי כשלעצמו. שמרית פלטין התייחסה לאבק כאלמנט פלסטי, כחלק מיצירתה. ומיכל חן ביצירה המשרה אווירת מלנכוליה ובדידות.

בנוסף, מפתיעות ומרנינות עבודות פיסול-החוץ סביב בניין בית הספר. תערוכת-חוץ זו נאצרה בידי אורלי רומן, במסגרת לימודי האוצרות, שמנהל סרג'יו אדלשטיין בתוכנית הבינלאומית בסמינר הקיבוצים. ביניהן: שירה ריכטר, שבעבודתה "מוזוליאום לחלל מחשבה מפואר", יצרה שאנדלייה, נברשת, משקיות ניילון בהן מחולק עיתון הארץ, ובתוכן חיתולים. היצירה, התלויה על עץ ברחוב קלישר, מקסימה ויצירתית, והיא מגביהה את הנמוך ומנמיכה את הנשגב. כך גם יצירתה של חניתה בירנבאום שיצרה מקופסאות קרטון המושלכות בשוק הכרמל השכן, דמות של שתי רגלי-הלך, כעין רובוטריק המסוגל לדלג על מרחבים בתכנותה. כל התערוכה שמחוץ לבניין נאצרה בידי אורלי רומן, במסגרת החוג לאוצרות, אותו מנהל סרג'יו אדלשטיין.

רעיון הצמידות של בית הספר לשוק הכרמל (כמו הסטודיו של יורם לוינשטיין הצמוד לשוק התקווה) – מחבר את הסטודנטים למציאות הקשה והיומיומית, וממנה הם שואבים כוחות יצירה והתגברות על מאבקיהם בדרכם האמנותית; שבישראל – אינה קלה כלל.

גם תערוכת מסיימי התואר השני ב"בצלאל" באמנות, בגלריה שבסלמה 60, הייתה חפה כמעט מהישגים בציור, והעבודות לא הרשימו במיוחד. גם שם (כמו בגלריית "המדרשה"), נצפות בציורים משיחות מכחול רשלניות. אבל "בצלאל" הרי נודע יותר בתחום האומנויות, ובוגרי מחלקות הקרמיקה, הצורפות, העיצוב התעשייתי והתקשורת החזותית, הם אלה שלכדו את תשומת הלב השנה, כבשנים עברו. אליהם התייחסנו ברשימה נפרדת לא מכבר.

לסיכום, מצער שכישרונות אמנותיים, כמו בסמינר הקיבוצים ואחרים, מוסטים לכיוונים צדדיים, כשאמנות פלסטית כמעט שלא נוכחת בסצנה האמנותית. בקשר לכך – אולי ראוי היה שהתלמידים יעשו גיחות למרכזי האמנות בעולם לשם הרחבת הידע והשלמת השכלתם.