מצא את המטמון

גשר צר מאוד

מכירים את הסיפור החסידי על אייזיק והאוצר? יש להניח שאתם מכירים (ומי שלא מכיר – שיָקום!). ובכן, אייזיק, עני מרוד, היה זקוק לכסף למִחיה, אך בידיו אין פרוטה. והנה בחלומו חלם האיש כי הַרחק ממקום מגוריו, בעיר קרקוב, תחת הגשר מסתתר לו אוצר. ביטוי משאלה כמוסה – חשב העני ולא ייחס כל משמעות לחלום. אלא שהחלום חזר ושָנה מדי לילה באובססיביות, ואייזיק שלנו לא יכול היה להתעלם ממנו.

מֶה עשה? אָרז את חפציו ונסע לקרקוב, משימה לא פשוטה בהחלט בתנאי התחבורה הפרימיטיביים של אותם ימים. משהגיע לגשר הנכסף, לא חדל מללטוש עיניו תחת הגשר אל האוצר המיוחל. אולם השומר, שהקיף את הגשר שעל יד ארמון המלך, שם לב לאיש המוזר. "מה רצונך?" – שאל השומר את אייזיק. ואייזיק גולל את חלומו בהתלהבות רבה. "גם אני חלמתי שבחצר של אייזיק היהודי מסתתר אוצר יקר", לעג לו השומר, "וּמה בכך?"

נפעם ונרגש שב אייזיק על עקבותיו לביתו. ואומנם לאחר חיפוש יסודי התגלה האוצר בחצר, תחת התנור, לשמחת ליבו הרַבה של אייזיק הנדהם, שלא האמין למראה עיניו.

יסודות הקואוצ'ינג

מטֶבע הדברים סיפור משעשע זה מעלה חיוך על שפתי הקורא. אילו לא היה מדובר בסיפור אמיתי, היינו חושבים שזו בדיחה. מעֵבר לכך, מתברר שלא מדובר בסיפור של אייזיק בלבד, אלא בסיפור ישראלי טיפוסי, הרלוונטי לימינו אנו. אייזיק מייצג תופעה פסיכולוגית. הוא משקף את עצמנו במראה. לכל אחד, כך נראה, יש את האייזיק הפרטי שלו. מי לא מכיר את התרמילאים הנודדים עד הודו כדי לגלות שם, בארץ זרה, את יהדותם? על סוגייה זו עמד משה רבינו בפרשת ניצבים, שקראנו בשבת שעברה (הסמיכות לראש השנה ולימים הנוראים היא משמעותית בהחלט) בפסוקים המרתקים הבאים:

"כי המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא, לאמֹר מי יעלה לנו השמיימה וְייקָחֶהָ לנו וישמיענו אותה וְנַעֲשֶׂנָהּ. ולא מעֵבר לים היא, לאמר מי יעבור לנו אל עֵבר הים וייקחה לנו וישמיענו אותה ונעשֶנה. כי קרוב אליךָ הדבר מאוד בפיךָ ובלבבךָ לעשותו" [דברים ל', י"א-י"ד].

אין צורך להרחיק עד המזרח הרחוק כדי לגלות דרך חיקוי הבודהיזם את המקור, אוצר היהדות, שנמצא בכל נשמה יהודית, קרוב מאוד, ממש מתחת (ובעצם מֵעל) אפו של כל יהודי. עליו רק לחשוף את המטמון העשיר החבוי בו, להתוודע אליו באמצעות המצוות.

המצווה היא מכשיר להַעֲצָמָה אישית, כלי להתחברות האדם (מצווה, כפי שמסבירים בחב"ד, היא מלשון צוותא, חיבור) אל פנימיותו, נשמתו ובוראו. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי האדם, כך המצוות מפתחות את אישיותו, ומגבשות את זהותו, ומשום כך הן חלק בלתי נפרד מאורח חייו.

הפסוקים המאלפים שציינו עומדים על שלושה שלבים בהקניית מצווה, שדרכם עובר המסלול לאימון אישי (קואוצ'ינג) בגירסה יהודית. השלב הראשון הוא 'בפיך' - לימוד התורה כדי לרכוש את הידע ואת מונחי היהדות. ייתכן שיש פה רמז להנחיה על לימוד בקול, כאמצעי מנוטכני לזיכרון ולהפנמה.

השלב השני הוא ההפנמה 'בלבבך'. להפנים את הידע בלב, משכָּן שני היצרים – הטוב והרע ולהחליט על קבלת הטוב. בעוד שהלימוד מבטא את השלב הקוגנטיבי, השכלי – רכישת הידע - הרי הלב מבטא את השלב הרגשי, ההזדהות עם המצווה וקבלתה.

אולם בלב לא די. מכירים את האימרה "ניתוח הלב הצליח, אך החולה מת"? או האִם ראיתם בעל והורים אוהבים המבטאים את אהבתם בדיבור וברגש בלבד בלי מעשים, כי 'העיקר הלב'? הרגשות הכי יפים יכולים לבוא לידי ביטוי מעשי בלבד. רק על-ידי מימוש יש להם זכות קיום. הזאטוטים לא יגדלו ולא יתפתחו בלי הטיפול בהם, והאישה לא תאמין לבעלה המצהיר אהבה בלי עזרה ומחוות ממשיות. הוא הדין למצוות התורה. עם כל הכבוד לטרנד של ארון הספרים היהודי, הרוֹוח בימינו, ללימוד ולהשכלה וגם למוזיקה היהודית, מעבר לחוויה אינטלקטואלית או רגשית - בלי קיום מצוות מפספסים את העיקר: את ההגשמה העצמית. החוויה הרגעית אינה באה לידי ביטוי באורח חיים מסוּפק, והיא מלוּוה בתחושה, מוּדעת או לא, של חֶסֶר מַתמיד.

שני השלבים הנזכרים הם אפוא אמצעים הסוללים את הדרך לעיקר – הקיום המעשי. הזינוק לקַו הגמר בחיי כל אדם ביהדות מתחיל אומנם בלימוד, ועובר דרך האמונה בלב, אך המטרה היא להגיע לשלב השלישי 'לעשות'. משמעות הדברים היא לתרגם את הלימוד והרגש למעשים, לקיום מצוות בפועל. מי אמר שמצווה היא מילה גסה?

ואכן התורה מעידה בפרשתנו, כי יש לאדם בחירה חופשית (רעיון שהוזכר כבר בפרשות קודמות, אך בא לידי ביטוי מפורש וחד-משמעי בפרשה זו). "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אך ההמלצה והציווי הם ביֶתר בהירות "וּבחרתָּ בחיים". דרך המצוות מזוהה באופן טבעי מבחינה דינמית עם דרך החיים והברכה. המצוות מעניקות חִיּוּת לאדם, ומכניסות ברכה לחייו, סיפוק, משמעות והגשמה עצמית.

רעיון הקירבה להקב"ה בא לידי ביטוי אקטואלי במיוחד בימים אלה, ימי חודש אלול, כאשר על-פי התפיסה הציורית של חסידוּת חב"ד, המלך – דהיינו ה' - נמצא בשדה, קרוב לכל יהודי ובהישג ידו המושטת לכל.

ארבעה אלמנטים

הפסוקים הפותחים של הפרשה מקפלים בתוכם ארבעה אלמנטים בזיקתנו אל התורה. האלמנט הראשון מצביע על זקיפות קומה וטיפוח גאוות יחידה יהודית במצוות (כן, היהודים הם הנבחרת). "אתם ניצבים". אך ניצב הוא גם זקיף וגם דרגה של שוטר בכיר. ואומנם, אחרי הרשות השיפוטית והשמירה הפרטית, בעקבות הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל יהודי בחייו הרוחניים, אשר באה לידי ביטוי בפרשת "שופטים ושוטרים תיתן לך", עליו לטפס בדרגות הקידום הרוחני במצוות עד לדרגת ניצב... אולם בעוד בפרשות הקודמות הפנייה היא לכל יהודי בלשון יחיד - 'ראה', 'תתן לך', 'כי תצא', 'כי תבוא' – הפעם הפנייה היא בלשון רבים 'אתם ניצבים'. מדוע?

סיבה אפשרית אחת היא בעקבות האלמנט השני בפתיח של הפרשה – הדגשת האחדות והבלטת השוויוניות של כל המגזרים בעם במעמד מתן תורה. כולם קיבלו את התורה בשווה, ללא משוא פנים, החל בראשי העם ומנהיגיו ועד אחרון הפועלים – חוטבי העצים ושואבי המים. אם כי מדובר ברמה רוחנית שונה – וגם זו סיבה לפנייה בלשון רבים – הרי זכות קיום המצוות וחובותיהן חלה על כולם באופן שווה, ובכללם הגֵרים. גם על הפועלים העמֵלים, בדמות החוטבים והשואבים, חלה הפריבילגיה של קיום מצוות, והם אינם פטורים ממנה. כולם זקוקים להעשרה הרוחנית של המצוות בחייהם הגשמיים.

לא רק לדור המדבר ניתנו המצוות, כי אם לכל הדורות "כי את אשר יֶשנוֹ פֹּה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום". וכאן אנו מגיעים לאלמנט השלישי – הנצחיות של התורה.

האלמנט הרביעי הוא ההתחדשות. "אתם ניצבים היום לפני ה' אלוקיכם". המילה 'היום' חוזרת פעמים רבות, כדי להצביע על ההתחדשות היומיומית בקיום המצוות. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אומרים חז"ל. עלינו לחוש כאילו קיבלנו את התורה היום, כאן ועכשיו, כאילו זו הפעם הראשונה, ולשוב ולהתרענן בה. דוד המלך, נעים זמירות ישראל מבקש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". משאלתו היחידה היא להיות דייר קֶבַע בהיכל ה', ועם זאת לא לתת להרגל להשתלט עליו ולהקהות את הרעננות של המצוות, אלא בכל פעם להתלהב מהמצוות מחדש, כאילו הוא מבקר לראשונה בהיכל.

תחנות ביניים

ישנן תחנות ביניים רבות להתחדשות רוחנית במהלך השנה. התחנה הראשונה היא יומיומית. היא מתחילה בתפילת 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי', ומסתיימת בקריאת שמע שעל המיטה, תוך עריכת חשבון נפש אישי על מעשי היום ומחדליו.

התחנה השנייה להתרעננות היא בשבת, עם קבלת הנשמה היתרה. הפסקת המלאכה בשבת – ההינתקות מהחולין - התפילות, הקידוש, הברכות והזמירות בסעודות, כל אלה הם אמצעים המרוממים את נפש האדם ומשובבים את רוחו.

התחנה השלישית להתחדשות היא בראש חודש, עם התחדשות מחזור הלבנה, אשר נחשב לערב יום כיפור קטן מבחינת הטיהור העצמי מעוונות והזדככות הנפש. התחנה הרביעית היא החגים, ובמיוחד חג הפסח, שהוא חג החירות הרוחנית. יש לזכור כי החגים בתורה הם זכר ליציאת מצרים, שהיא הבסיס לקיום המצוות. חגים נוספים להיטהרות עצמית ולהתחדשות הם כמובן חג השבועות, חג מתן תורה, וכמובן שמחת תורה.

כל אלה לקראת השיא, התחנה הסופית, חודש אלול והימים הנוראים, שעליהם נאמר הפסוק: "קיראו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" כאמור. "ושב ה' אלוקיך את שבותך". לא נאמר 'והשיב', אלא 'ושב' בבניין קל. ה' הוא חלק בלתי נפרד מתהליך התשובה. בדומה לדיבר "אנוכי ה' אלוקיך", שעל כל יהודי להפנימו כחלק אינטגרלי מהזהות האישית שלו, כך על כל אחד להטמיע את נוכחות ה' בקרבו בתהליך החזרה בתשובה, המכשירה את הלבבות לקראת תהליך הגאולה.

הכל מתחיל בראש

ראש השנה נקרא בשם זה לא רק מבחינה קלנדרית, משום שחל ב-א' תשרי, שהוא היום הראשון בשנה. שֵם החג מסמל גם את שליטת התודעה על היצר. הראש הוא גם סמל למנהיגות, כפי שאנו אומרים בליל החג "שנהיה לראש ולא לזנב". כבני מלכים עלינו להיות מובילים, השולטים ביצר ומוליכים אותו באף, ולא מוּבָלים. מעמד זה הולם את היום המיוחד, שהוא יום המלכת ה' על העולם. השם מציין גם את זקיפות הקומה שעלינו לחוש בקיום התורה, רעיון המשתקף גם בפרשת ניצבים.

אולם הידעתם גם כי בראש השנה חוגגים יום-הולדת לאדם? האדם נולד ביום השישי של הבריאה לקראת שבת. ויש לכך משמעות מיוחדת. הרב פינקוס מציע פירוש מאלף להולדת האדם בראש השנה. הוא מצביע על כך, כי האדם מוגבל מאוד מבחינה פיזית, הוא מוגבל בגודל צעדיו וגם בחושיו הפיזיים. בידיו, חוש המישוש, הוא מסוגל לגמוע מרחקים קטנים בלבד. לעומת זאת, בחושיו התפיסתיים, הממוקדים בפניו (הפנים הם ראי הנשמה) הוא מסוגל לגמוע מרחקים הרבה יותר גדולים. בחוש הריח הוא מסוגל להריח מרחוק. אוזניו מרחיקות לכת, ובחוש השמיעה הוא קולט גלי קול במהירות 340 מטר לשנייה. אך לשיא הוא מגיע בחוש הראייה, בעיניו המסוגלות להגיע עד לכוכבים ממרחק שנות אור. האדם, שנולד בראש השנה, יום מלכות ה', הרחוק כל-כך פיסית מהבורא, מסוגל מבחינה תפיסתית להיות קרוב לה' ולחוש בגדלותו. לכן עליו לנצל חושים אלה לניקיון רוחני - להריח, לשמוע, לדבר ולראות דברים חיוביים ולהשתמש בחושים כמכשיר לקיום מצוות.

ראש השנה נקרא גם יום תרועה על-שם התקיעה בשופר, המסמלת את מלכות ה' מזה והכנעת היצר מזה. במילה 'תרועה' אכן מגולמות משמעויות אלה. מילה זו משמעותה שבר (רעוע), שמצביעה על שברון הלב, דהיינו הכנעת היצר. אולם משמעות המילה היא גם שמחה על מלכות ה' בנו, כלשון הפסוק בתהלים: "הריעו לה' כל הארץ". בנוסף, מילה זו היא מלשון רֵעַ, חבר, ההתחברות לבורא ולפנימיות הנשמה. בארמית יש למילה משמעות נוספת, מלשון רצון. כך בפסוק "יהא רעווא קדמך", משמעו יהא רצון לפניך, הבורא. ויהי רצון שנזכה להתחבר לרצון הבורא ולפנימיותנו, ושנזכה לשנה טובה ומתוקה.