"הייתי הערת שוליים באירועים גדולים מאוד"

דומה שלא יהיה מי שיחלוק על הבחירה המוצלחת ביעקב אחימאיר. ועדת הפרס, שבראשה עמד פרופ' איתן גלבוע וחברים בה אורי אליצור, אילה חסון-נשר ושמעון שיפר העדיפה את אחימאיר על פני דן מרגלית, שהגיע גם הוא לקו הגמר. היא הצביעה על פועלו כעיתונאי במשך עשרות שנים, על הישגיו העיתונאיים ועל כישוריו ויושרו האישי. אחימאיר נחשב לאדם ראוי ולמצפן עיתונאי. הוועדה כתבה כי "אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים".

בעקבות הפרסום קיבל אחימאיר מבול של טלפונים וברכות. החל מראש הממשלה והנשיא וכלה באנשים ברחוב שעוצרים אותו, מבקשים ללחוץ את ידו ומעתירים עליו מילות שבח. "זה מרגש מאוד", אומר אחימאיר, שמתקשה להחליט כיצד להתמודד עם המצב המאתגר את אופיו המופנם. "אנשים שאני לא מכיר ניגשים ומברכים..."

טוב, אתה לא בדיוק אדם אנונימי.

"כן אבל הם גם יכולים שלא לברך. צלצלו אליי מכל החוגים הפוליטיים. אחד המכתבים המרגשים ביותר שקיבלתי הוא דווקא מח"כ ערבי, ראלב מג'אדלה, סגן יו"ר הכנסת, ששלח לי מכתב אישי. אין לי איתו קשרים כלשהם, כמו שאין לי קשרים עם שום פוליטיקאי, ואין לו שום אינטרס. אני לא כתב פוליטי או פרלמנטרי ואני כמעט לא מתעסק בפוליטיקה המקומית".

מה זה אומר לך על עצמך?

"זה אומר שאני מקובל על אנשים בימין ובשמאל. אני לא משלה את עצמי שאני מקובל על כולם, אבל מחמיא לקבל ברכות מיוסי ביילין או מזהבה גלאון".

אתה מדגיש במיוחד את הברכות שקיבלת מהצד השמאלי של המפה. מדוע זו הפתעה בשבילך?

"מפני שאני ידוע כאיש ימין. לא הסתרתי זאת ואמרתי בפומבי כמה פעמים שאני שייך לאגף הימני בציבוריות הישראלית. לא כל עיתונאי מזדהה ואיש לא מחייב עיתונאי לגלות את זהותו הפוליטית אבל אני הצהרתי עליה בגלוי. אלה שבירכו אותי מהשמאל סוברים, ככל הנראה, שאני עיתונאי הגון ומקצועי".

אתה מייצג זן של עיתונאות ההולכת ונכחדת...

אחימאיר מפסיק אותי: "אני לא זן ולא מייצג אף אחד. בקושי את עצמי..."

ה"ניו ז'ורנליזם" משליט עירוב של דעות ועובדות עד שכבר קשה להבחין ביניהן. האם יהיה זה נכון שלעיתונאי תהיה אג'נדה שעמה יבוא ואותה יישם בעבודתו העיתונאית?

"עיתונאי יכול להביע את דעותיו. אני כותב מאמרים שבהם כל אחד יכול לדעת מהן דעותיי. אבל צריכה להיות הבחנה ברורה בין מאמרי דעה לבין דיווח עובדתי. כשעבדתי בכנסת השתדלתי מאוד, ואני מקווה שהצלחתי, לדווח בצורה הוגנת".

כשאתה נשלח לדווח על משהו שמקומם אותך, תתאפק מלהכניס לדיווח העובדתי משפט או הערה שייתנו פורקן לזעמך?

"יכול להיות שאעשה זאת. יש גם דרך אחרת, לצטט מישהו שדעתו כדעתי ואז העמדה שלי באה לידי ביטוי מבלי שגיליתי את דעתי האישית".

השקפת העולם שלך משפיעה על ניסוח המילים שאתה בוחר, על המרואיינים שאתה בוחר להביא, לא כן?

"עליי היא לא משפיעה. תמיד הקפדתי למלא את תפקידי ולהביא את כל הצדדים ולא חשוב מה אני חושב".

בתקופת ההינתקות התבטא אחימאיר בגנות התקשורת. "תקופה אפלה בעיתונות בישראל", קרא לה. "התקשורת בכללה הייתה מוכנה לסלוח לכל עוול, שקר או דבר בלתי תקין. העיתונות לא נהגה כעיתונות. גם עיתונאי בעל דעות פוליטיות מסוימות צריך לתאר את העובדות כהווייתן ולהתגבר על דעותיו".

בנקודה הזו הפניתי לאחימאיר את השאלה הבלתי נמנעת: העיתונות בישראל שמאלנית?

האמת היא שציפיתי להתחמקות דיפלומטית ומנומסת אה-לה-אחימאיר, אבל הופתעתי: "העיתונות ברובה אינה מאוזנת, ומגלה יחס ביקורתי, לעתים בלתי הוגן, כלפי הממשלה הנוכחית וכלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. בדרך כלל היא ביקורתית יותר כלפי ממשלות ימין. גם לי יש ביקורת על הממשלה. האם זה בהכרח משום שאני שמאלני? התשובה היא לא. אבל אני רואה ביקורת שאני מכנה אותה ביקורת אוטומטית. כלומר, לא משנה מה ראש הממשלה יעשה, תמיד ימתחו עליו ביקורת.

"רוצה דוגמה? בבקשה. גם אני סבור שאין מקום לדרוש משופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן לשיר את התקווה. הוא לא יכול לשיר 'נפש יהודי הומייה'. מה אתם רוצים, שילך גם להתפלל ליד הכותל? הוא ערבי נוצרי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שיגר לשופט ג'ובראן מסר באמצעות עו"ד יצחק מולכו, ואמר שהוא מבין אותו ודוחה את הביקורת עליו. למחרת פרסם עיתון 'הארץ' מאמר מערכת ובו במקום לשבח את ראש הממשלה על התייצבותו לימין השופט תקף אותו בחריפות על ששיגר את עו"ד מולכו ולא הלך בעצמו. נראה לי שגם אם נתניהו היה עולה לרגל ללשכת השופט, משתחווה אפיים ארצה ואומר לו שהוא צדיק הדור, גם אז היו תוקפים אותו ודורשים ממנו מחווה נוספת".

זו הגישה בזרם המרכזי של התקשורת בארץ?

"לעתים קרובות זו ביקורת אוטומטית. היו ממשלות וראשי ממשלה שזכו לביקורת מתמדת. אני עוד זוכר את העיתונות יורדת לחיי רבין וממשלתו הראשונה. אז היו פרשיות כמו התאבדותו של השר אברהם עופר, פרשת ידלין, חשבון הדולרים של אשתו של רבין, היו התקפות ובצדק. מותר לבקר כל ממשלה וכל פוליטיקאי, אבל לא ביקורת אוטומטית".

מדוע, לדעתך, רק נתניהו זוכה לכך?

"נתניהו נבחר לראשונה לאחר רצח רבין, ובעיני חוגים רחבים בחירתו לא הייתה לגיטימית למרות שהייתה חוקית ודמוקרטית. רבים אמרו שלא היה מגיע לו להיבחר. בזמנו שאל אותי כתב של הג'רוזלם פוסט מדוע העיתונות עוינת את מר נתניהו, ועניתי לו שהוא משתמש במינוח לא נכון, היא שונאת אותו ולא עוינת אותו".

אבל מאז עברו שנים רבות. קשה לומר שהיום העיתונות שונאת את נתניהו בגלל מה שקרה לפני 16 שנה, לא?

"היום היא לא שונאת. זה היה נכון אז. היום היא לוקה בביקורת אוטומטית, אני מניח שהיא מגיעה בגלל השקפותיו הפוליטיות".

זה לא משום שיש משהו באישיותו ובהתנהלותו? סיפורי הלשכה, או הסיפור על מעורבות רעייתו בהחלטות חשובות?

"איני יודע. יש אנשים שהוא מעורר בהם סלידה, אבל לפי הסקרים רוב הציבור אינו סולד ממנו, אדרבה".

יש עוד מגזר שאוהבים לשנוא. המתנחלים.

"הביקורת עליהם מובנת, שהרי חלק מהציבור מתנגד להתנחלויות והן עומדות במרכז ויכוח ציבורי. הזרם המרכזי של העיתונות בארץ מגלה הסתייגות מהמגזר הזה בחברה. הכינוי 'מתנחלים' הוא בדרך כלל לא מחמאה. הוא נתפס כעין תיוג של בני אדם, כמעט כמו 'חרדים'. מכיוון שרוב העיתונאים המובילים הם חילונים, הם מפתחים מראש הסתייגות כלפי אותו זרם בחברה, צעירים או מבוגרים עטורי זקנים וחבושי כיפות. בדרך כלל מגזימים בהאשמת המתנחלים בכל דבר. לפעמים צריך גם לראות את אשמת הצד השני...

"הבעיה היא שיש שם קבוצה קטנה שגורמת נזק לעניין שלה עצמה. אני מתכוון לקבוצת 'תג מחיר'. לא יעלה על הדעת שאנשים מתוך המתנחלים ינקטו אלימות נגד חיילי צה"ל, נגד קצינים, שיגדפו חיילים ושוטרים. זה דבר חמור ביותר".

אחימאיר מתרעם כשאני מזכיר לו שכל אבן הנזרקת מידי נוער הגבעות זוכה לכותרות ואילו פלשתינים המיידים אבנים על יהודים אינם זוכים לאזכור קל. "אסור להתייחס בשוויון נפש לפעולות האלימות של נוער הגבעות", הוא אומר. אבל כשאני שואל אותו מדוע רק הימין הוא "קיצוני" והשמאל אף פעם לא, מדוע את אנשי גוש קטיף "פינו" ואילו המסתננים "מגורשים", ואיך זה שאף פעם לא מצמידים ל'שוברים שתיקה' את המילים "ארגון השמאל", הוא מסכים שיש כאן עיוות לא קטן.

"איני יודע אם זה נבדק מחקרית, אבל בהחלט במערכות החדשות עובדים אנשים בעלי השקפות פוליטיות ונטיות חברתיות ואין ספק שתופעת ההטיה בדיווחים היא תופעה קיימת. איני יודע אם זו המגמה השלטת, אבל כשיש תופעות כאלה אתה שם לב אליהן".

יעקב שלמה אחימאיר נושא בגאווה שם משפחה מהמפורסמים בארץ. אביו, אב"א אחימאיר, היה מהבולטים במנהיגי הימין בתנועה הרוויזיוניסטית, ואף "זכה" להיות אחד מהנאשמים ברצח ארלוזורוב לפני שזוכה מאשמה. הוא עצמו קרוא על שם לוחם האצ"ל יעקב רז, שהתאבד כדי לא ליפול בידי המשטרה הבריטית ואותו כינה אורי צבי גרינברג "חייל בר כבוד", ועל שם שלמה בן יוסף, הרוג המלכות הראשון בתקופת השלטון הבריטי. את הקריירה שלו החל בלונדון, בתפקיד שדר בשירות השידור העברי של ה-BBC, ומראשית שנות השבעים הוא איש רשות השידור, תחילה ב'קול ישראל' ובהמשך בערוץ הראשון. בין השאר היה כתב מדיני וכתב בוושינגטון והנחה תוכניות כמו 'מוקד' ו'פופוליטיקה'. כיום הוא העורך והמגיש האולטימטיבי של מגזין החוץ 'רואים עולם'.

הוא "מתקשה להבין", בתמימות מעושה, כיצד תוכניות כמו 'דה ווייס' או 'האח הגדול' מביסות ברייטינג את 'רואים עולם' המהוקצע והמרתק שלו. על הפוליטיזציה ברשות השידור הוא ממעט לדבר, וטוען בלהט כי הרשות ממלאת את תפקידה בהבאת מכלול הדעות הרווחות בציבור, מחנין זועבי בשמאל ועד למיכאל בן ארי בימין. הוא גם מאמין, אולי גם זה בתמימות, כי הרפורמה המיוחלת ברשות תצא בקרוב לדרך.

בין לבין הוא גם מגיש יומני חדשות ב'קול ישראל', הנחה את תוכנית השיחות עם מאזינים 'יש עם מי לדבר' בגלי צה"ל (העיתונאי היחיד שעבד בשתי התחנות המתחרות) ומפרסם מאמרים בעיתון 'ישראל היום'. פרס ישראל אינו הפרס הראשון שבו הוא זוכה. בעבר זכה בפרס סוקולוב, בפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת, בפרס על מפעל חיים בכנס העיתונות ובפרס מטעם הג'וינט על סיקור נושאים יהודיים ב'רואים עולם'. כאשר נתניהו התקשר אליו, הוא טרח לומר לו כי "הצדק נעשה".

מה שמייחד אותו הוא סגנונו המאופק. הוא אינו איש רעים להתרועע, אינו יושב בבתי קפה ואף מדיר רגליו מפתיחות ומשלל אירועים עתירי ידוענים. לא תמצאו אותו מתלהם או מעליב מרואיין. לא היום, כשהוא בן 74, ולא בכל הקריירה העיתונאית העשירה שלו. אבל לפעמים קורה שתוך כדי ראיון הוא חש שהוא עומד "להתפוצץ" על המרואיין שלו, ורק שנות ניסיונו הרבות מאפשרות לו לשלוט בעצמו.

קרה ש"התפוצצת"?

"לא, אבל היו מקרים שבהם נהגתי בחוצפה. אני זוכר שלפני שנים רבות, בתוכנית 'מוקד', אירחתי את הרב הראשי דאז הרב שלמה גורן ואת הארכיאולוג יגאל ידין. על הפרק עמדה שאלת החפירות בשטח ג'י ליד הר הבית, לאחר שנמצאו בו קברים. היה ויכוח גדול בין שני ה"הרים" הללו ובשלב מסוים חשתי שאני מאבד את שרביט ההנחיה. אמרתי לרב גורן משפט בלתי נשכח: 'שמא יבלום כבוד הרב את פיו?!'

"מצד אחד היה במשפט הזה הרבה נימוס. אמרתי 'כבוד הרב' והשאלה סוגננה באדיבות. מצד שני, אמרתי לרב הראשי לבלום את פיו. התוכנית שודרה בשידור חי ואחריה דחק בי מנהל החדשות דאז, טוביה סער, להתנצל. ניגשתי לרב גורן וביקשתי סליחה. הוא התפלא: 'למה אתה מתנצל?' התברר שבלהט הצעקות הוא בכלל לא שם לב למה שאמרתי. סיפרתי לו ואז הוא התרגז שוב...".

מה מרגיז אותך?

"בורות. אינך מתאר לעצמך עד כמה הבורות פושה בקרב עיתונאים, ובהם מגישים בכירים. טעויות איומות בעובדות לא נכונות. אני לא מדבר על פרשנות אלא על עובדות כהווייתן. אני מאד קטנוני בעניין הזה. איך אומרים היום, 'נוקדני'. טעויות קורות, גם אני טועה, ממש לא יאומן, אבל כשזה נשמע בשידור זה מאוד לא נעים.

"מרגיזים אותי גם אותם מרצים באקדמיה התומכים בחרם אקדמי על ההשכלה הגבוהה בישראל. בעיניי זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אני לא מבין איך הם יכולים להמשיך לעבור ולקבל משכורות מהמוסדות שהם בעצם קוראים להחרימם, ואיך ממשיכים להעסיק אותם שם. הם טוענים לחופש אקדמי. מה זה שייך לחופש אקדמי? איש אינו סותם את פיהם בכל הקשור לגידופי התנחלויות או מתיחת ביקורת על ביבי. אבל מה זה קשור? צביעות היא מילה קלה לתיאור מצב זה".

יש אנשים שתסרב לראיין?

"בדרך כלל לא, אבל פעם סירבתי לראיין מישהו. אחרי הפיגוע בחיפה בקו 37 במארס 2003, שבו נרצחו 17 אנשים, הגשתי את תוכנית האקטואליה בערוץ הראשון והעורכת הודיעה לי שמזמנים את יאסר עבד רבו. הודעתי למנהלים חד-משמעית שאני לא אראיין שום עבד רבו כל עוד גופותינו מוטלות לפנינו. כעת לא הזמן לראיין אותו. אפשר להמתין יום או יומיים. אני לא מסרב לראיין פלשתינים, להפך, אני מראיין אותם בכבוד רב, אבל זה לא היה הזמן. בסוף קיבלו את דעתי".

יש אדם שאותו לא תראיין לעולם?

"לא עולה בדעתי שום אדם כזה".

את מי לא יצא לך לראיין ותרצה לראיין יותר מכול?

"את מריל סטריפ. ראיתי את כל סרטיה".

אתה מעריץ שלה?

"אני לא ילד קטן, מה זה 'מעריץ'? היא שחקנית גדולה ונפלאה ואני אשמח מאוד לראיין אותה על מכלול הדמויות שהיא גילמה. מעניין אותי לשמוע איך היא נכנסת לדמויות הללו. אבל אני לא חושב שאני אחדש משהו בכך".

יש איזו דמות היסטורית שלו יכולת היית מציג לה שאלה או שתיים?

"יש הרבה אנשים שהייתי רוצה לראיין. למשל, עכשיו עלתה מחדש השאלה מדוע יהודי ארה"ב לא עשו די להצלת יהודי אירופה בשואה. הייתי מעוניין לשמוע את דעתו של הנשיא רוזוולט, שאמנם היה נשיא גדול אבל יש לו אחריות לכך".

היית מראיין את אחמדינג'אד?

"כן, אם היינו מתגברים על מכשולי השפה... היה מתאים לראיין אותו בפורים..."

זה לא מצחיק כל כך. כמגיש 'רואים עולם' אתה לא חש שהעולם נוטה לזלזל באיום המגיע משם?

"מי שמזלזל בהצהרות העולות מטהרן על השאיפה לחסל את הישות הציונית חוטא חטא גדול. לא רק באירופה, אלא גם בארה"ב יש רתיעה מפני התקפה על אירן. גם אנחנו צריכים לזכור שלפעמים אנחנו מזלזלים יותר מדי בתלות של ישראל בארה"ב. אין זה דבר של מה בכך שנפעל ללא הסכמתה של ארה"ב. אפשר לדבר ולהתייהר ולצפצף, אבל זה לא פשוט כלל ועיקר".

אתה מפנה קריאה זו לראש הממשלה או לקוראי 'מקור ראשון'?

"אני אומר את זה בשמי לקוראי 'מקור ראשון'..."

אין לך תחושה שעיתונאים בישראל שוכחים לעתים מאין הם באים ו"משחקים אותה" כאילו הם מהאו"ם?

"אספר לך איך נהגתי בעניין מסוים. כמה שבועות לפני הפצצת הכור העירקי ישב מולי במסעדה תל אביבית אדם ששימש בתפקיד בכיר וסיפר לי, בחוסר אחריות ממדרגה ראשונה, על הכוונה להפציץ את הכור. במקרה הוא נתקל באדם שלא מעלה בדעתו להזיק לאינטרס הביטחוני של המדינה גם בהיותו עיתונאי. לא ניסיתי לעקוף צנזורה ולא ביקשתי לרמוז על כך באמצעות ידיעה 'ממקורות זרים'. הסתובבתי כמה שבועות עם הידיעה הזו בבטן ולא דיברתי על כך עם איש".

אם היית סובר שהפעולה היא הרת אסון ונועדה לכישלון, היית נוהג אחרת?

"אם הפעולה הייתה נכשלת חלילה, וטייס או טייסים היו נופלים בשבי, או שהייתה תקלה אחרת, ייתכן שהייתי מכה על חטא מדוע לא השתדלתי להתריע. אבל לא עשיתי זאת גם כשהייתי מודע לסכנות, מכיוון שאם אתה מפרסם אתה מראש מבטל אותה ומחבל בה".

היום אנחנו 20 שנה אחרי התקיפה ההיא. העיתונות אינה אותה עיתונות. היום, לו ידעת על התקפה צפויה באירן היית חושף זאת?

"היום כולם יודעים שישראל מתכננת להתקיף ומתאמנת לקראת התקפה צפויה. מי אינו יודע זאת?"

אתה ידעת אז משהו שאפילו נשיא ארה"ב רונלד רייגן לא ידע.

"נכון, אבל לעומת זאת היו דברים שרייגן ידע ואני לא..."

האם עיתונאים צריכים להיות בחזית ההסברה הישראלית?

"אני חושב שכן. יש ערכים משותפים ל-90 אחוז מהאוכלוסיה שעליה צריך להגן. לא צריך להתבייש בכך גם אם אתה עיתונאי".

חשבת לעבור לפוליטיקה?

"מעולם לא".

קיבלת הצעות?

"דוד לוי, בהיותו שר החוץ, הציע לי להיות יועצו. נפגשנו פעמיים ולאחר מחשבה מעמיקה דחיתי את ההצעה".

אתה מצדד בעיתונאים שעוברים לפוליטיקה?

"מדוע לא? אחרי תקופת צינון, בוא נאמר של שישה חודשים, אין שום בעיה. הם זקוקים לתקופת צינון מבחינה ציבורית שכן יש להם, במיוחד לאלה שמופיעים בטלוויזיה, יתרון על פני האחרים".

יש עוד אנשים שיש להם יתרון. נועם שליט, למשל.

"לשליט היה יתרון אחד, יתרון הקונצנזוס, שאותו הוא איבד".

איך זה לערוך ולהגיש את 'רואים עולם'?

"כיף גדול. מה אני צריך להתעסק עם ציפי לבני ושאול מופז?..."

למה לא הציעו לך תוכנית כמו ללונדון וקירשנבאום? אתם באים מאותו בית ספר, ואתה חד ושנון לפחות כמוהם. יכול להיות שזה בגלל שהם מחזיקים בדעות ה"נכונות" ואתה לא?

"לא הייתי במעמד שבו הציעו להם, איני יודע. זה לא מעסיק אותי ולא מגרה אותי. מה קרה לך, נפלת על הראש?"

למרות הקריירה העשירה, מגוון האירועים ההיסטוריים שזכו לסיקורו ושבתקופתם חי ופעל, יעקב אחימאיר מסרב לראות עצמו חלק מהם: "אני הייתי הערת שוליים באירועים גדולים מאוד. צריך לומר את האמת. עיתונאים לפעמים נוטים לעמיד את עצמם במרכז האירועים. במרכז עומדים ראשי ממשלה ונשיאים. אני מעולם לא עמדתי במרכז. התפעמתי כמו כולם כאשר סאדאת בא לארץ, אבל מי שקיבל את פניו היו ראש הממשלה בגין והנשיא קציר, לא אני. הייתי שם, אבל אני לא חלק מההיסטוריה הזו".

בנקודה הזו אני חושב שהוא טועה. ממש טועה.