הדוח המיוחד של
מבקר המדינה מעלה שוב תמיהה בדבר נחיצותו, שכן נראה כי פעם נוספת התברר שלפתרון בעיות רבות של המדינה לא נדרש דווקא תכנון אסטרטגי מורכב, אלא בעיקר - שימוש בשכל הישר. הנה כמה מקרים לדוגמה.
"מחדל מודיעיני" - כתירוץ לכישלון
ערב מלחמת יום הכיפורים היה מודיעין מדויק על מה שעומד לקרות. אך אלה שהיו אמורים לשקול את המידע שהגיע אליהם, התייחסו אליו כאל נתון סטטיסטי של "אחוזי סבירות", כזה המשמש חברות הביטוח בעלות מבוטחים רבים לחישוב תעריפיהן. אלא שכאשר מדובר בתכנון אסטרטגי של "מבוטח" אחד, השאלה שיש לשאול אינה "מהי הסבירות", אלא "מה יקרה אם". ועל ה"אם" הזה אף אחד לא רצה לחשוב, ולנסות למנוע אותו על-ידי הצבת אולטימטום למצרים שידרוש מהם להרחיק את מערכי הטילים מהתעלה - כפי שהתחייבו בהסכם הפסקת האש.
גם בשערוריית "מאווי מרמרה" שמענו על כשל מודיעיני. אך זה תוקן מעצמו, עם תחילת הפעולה, כשניסיון העלייה בסולם על האונייה נתקל בהתנגדות אלימה. מצב זה חייב לעבור מייד לדרך פעולה של סילוק הכוח האלים מהסיפון, לפני שהנחיתו עליו לוחמים ששתי ידיהם אוחזות בחבל, כך שהטרוריסטים יכלו להלום בהם במוטות הברזל ללא כל הפרעה. אף אחד לא הפריע למפקדי המבצע לשנות מיד את דרך הפעולה ולנקות את הסיפון באמצעים שעמדו לרשותם לפני הנחתת הלוחמים. כך היו מונעים את הפציעות הקשות והמשפילות של לוחמי השייטת ואף את הריגת הטרוריסטים שנתקלו בהם.
הפקרת הגבול עם שטח ההפקר של סיני
שנים של גבול פרוץ שדרכו הוברחו סמים, מחבלים וזונות משום מה לא הבהירו את הצורך בהקמתה של גדר ביטחון לאורכו. אפילו כשהתברר כי מרחבי סיני הופכים לפלטפורמה לוגיסטית של ארגוני הטרור בעזה, לא נעשתה שום פעולה רצינית לבידוד רצועת עזה מסיני, המלווה בהסברה למצרים ולעולם, כי זה חיוני לשמירת השלום. בתקופה שהפקרות זו חגגה, התמלאה ישראל במסתננים מוסלמים אפריקנים שקרנות עלומות מימנו את הזרמתם אלינו. לא קשה היה להבין כי זהו אמצעי של לוחמה דמוגרפית נגד ישראל, ובעוד מועד להפסיק לשחק ב"נאורות פוליטית" בטענה כי מדובר בציות לאמנה לקליטת פליטים שעושה רושם כי הצטרפנו אליה מבלי לשקול את כל השלכותיה וכיצד זו תנוצל נגד מדינת היהודים. למטיפי המוסר הזרים על סירובנו כביכול לקלוט פליטים ממדינות עוינות, יש להזכיר כיצד ארצותיהם סירבו להכניס את הפליטים היהודים - לא מהגרי עבודה - שניסו להימלט ממכונת הרצח הנאצית, ולשם כך ניתן להסתפק בפרוטוקולים של ועידת אוויאן ואת סיפורי האוניות סנט לואיס וסטרומה.
התקפת הטילים החדשה מעזה
לא קשה לשער מהו המניע לתוקפנות הרצחנית במתקפת הטילים הנוכחית אל עבר ישובי ישראל. יש להניח כי כסף אירני רב נשפך להסטת תשומת הלב מהזוועות בסוריה - ל"מעשי זוועה" של ישראל ברצועת עזה, וחסרה להם עוד "
עופרת יצוקה" אחת. כדי להפסיק משחק זה, הכולל "הפסקות אש" המוכתבות על ידם לפי נוחיותם, יש ליצור מצב בלתי נסבל לשליטי עזה אם ימשיכו "לשחק". את זה אין משיגים על-ידי סיקולים ממוקדים, שעם כל היותם צודקים - מספקים לתוקפים עילה לחידוש האש. לא כאן המקום לפרט את האיומים ואת דרכי מימושם. מכל מקום יש לעשות זאת, אחרי שנפרסם אולטימטום חריף שיופץ ויוסבר לכל העולם, המלווה בדרישתנו להעמיד למשפט את המתנקשים באזרחי ישראל. כך תושג הרתעה קבועה, ובמיוחד אחרי שתוצא לפועל, כהדגמה חד-פעמית.
חזרה למשפט שלמה
קנאי זכויות-הפלשתינים החליטו לא לנוח ולא לשקוט עד שייעשה צדק עם בעלי הקרקע העלומים שעליה נבנו חמישה בתים בבית-אל. אומנם נראה כי לבעלי הקרקע הפרטיים החוקיים השארת הבתים על-כנם שקולה לזכייה בפיס. שכן, אדמת טרשים נטושה שלהם הפכה לקרקע לבנייה ששווה הון, ללא כל מאמץ מצידם ואף ללא תשלום היטלי השבחה. הפיצוי הכספי שיגיע להם יהיה כמתנה משמים, ובא הצדק על סיפוקו המלא. אבל לא כך מבינים הקנאים את הצדק: הם דורשים להחזיר את הקרקע דווקא לשווי אפס, בבחינת "גם לי וגם לך לא יהיה". ולהשגת "צדק" זה אף תשלם המדינה סכומי עתק - להריסת הבתים ובנייתם מחדש במקום אחר. אך נראה כי רק הזמנתו של שלמה המלך על-מנת שיפסוק מחדש את פסק דינו המפורסם, יכולה להבהיר זאת לכוהני "שלטון החוק".
פסטיבל השריפה בכרמל
סוף סוף פורסם דוח מבקר המדינה על אסון השריפה, מלווה בפסטיבל התקשורתי, שהאפיל על כמה אמיתות פשוטות שהיו ברורות עוד לפני כיבוי השריפה. מדינה שהעורף האזרחי שלה מצוי זה שנים בסכנת התקפות, לא השכילה, למרות תרגילים חוזרים ונשנים, לקבוע נוהל פיקוד מיידי על אזור אסון, ובראש וראשונה, למנות מראש לכל אזור גיאוגרפי מפקד אחד לכל כוחות ההצלה - כעין "אלוף פיקוד אזור אסון" - שיכיר את כוחות ההצלה שיוכלו לעמוד לרשותו בעת הצורך. גם רמתם של שירותי הכבאות שלנו לא הייתה בבחינת סוד (ולגילוי נאות, ראיתי את חוסר מקצועיותם ואת היעדר מוכנותם בשריפה שפרצה בבניין שבו התגוררתי). לשם כך לא נדרש דוח של מבקר מדינה דווקא. אך מה שלא הוזכר ולו במילה - בדוח או בתקשורת - זה כיצד מטפלים במכת ההצתות, החבלניות ואלו הנגרמות מזלזול בחוק, שזו על הכרמל הביאה לאסון העורף הגדול ביותר שידענו. ניתן היה לצפות כי הצתות אלו יזכו לתשומת לב לא פחותה מהצתת שטיח של מסגד.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
