רוב הסיעות בכנסת ה-18 כמו הקודמות בשני העשורים האחרונים מייצגים את העם בישראל ככלל, אולם אינם מייצגים את הצבורים השונים ואת צרכיהם האמיתיים כולל הציבור הערבי בישראל. שלוש מפלגות בלבד מייצגות צבורים מוגדרים. "יהדות התורה" מייצגת את הציבור החרדי האשכנזי, ש"ס מייצגת את הציבור החרדי המזרחי, "ישראל ביתנו" היא המפלגה החילונית היחידה שהיא סקטוריאלית. היא מייצגת בעיקר את הצבור של יוצאי חבר העמים בעבר. רובן של השאר הן בליל של רעיונות, במקרה הטוב, יצורי כלאיים, מבולבלים ומבלבלים, כחש ומרמה ערכיים, שהגיע הזמן שיגדירו עצמם בצורה ברורה יותר בפני הציבור לקראת הבחירות הבאות שהולכות וקרבות. מכיוון שהשינוי לא יבוא מלמעלה, הכוחות החדשים מקרב תנועת המחאה הם שצריכים לכפות את השינוי מלמטה.
במסגרת לימודי מדעי המדינה התוודענו לפנומן של הדמוקרטיה הישראלית. בכמה רשימות קודמות הזכרתי את העובדה כי הדמוקרטיה בישראל עם הקמת המדינה נובעת מן העובדה ש"במדינה שבדרך" היו כבר תנועות ומפלגות פוליטיות ועם קום המדינה, ההנהגה, בייחוד בן-גוריון, צריכים היו להביא זאת בחשבון, וככה כבר בראשית דרכה היו למדינה קואליציה ואופוזיציה. הן, חרף כול ההשמצות נגדן, כפו על הצבור, שבא רובו מארצות טוטליטריות, את הדמוקרטיה. הפרופסור שלמה אבינרי, אחד החוקרים הבולטים במדעי המדינה בארץ, נתן לכך ביטוי חד באחד ממאמריו בעיתון
הארץ. בעקבות המאמר דיברתי עם פרופסור אבינרי ידידי, והעמדתי אותו על כך כי ברשימה הוא לא הזכיר את הביטאונים של המפלגות החל ב"קול העם" של הקומוניסטים משמאל וכלה ב"משקיף" של הרוויזיוניסטים מימין. הוא הבהיר שהעיתונות המפלגתית היא הרי פועל יוצא של המפלגות. וזה נכון. ואכן הודות למפלגות יש לנו בארץ דמוקרטיה לא מן המפותחות בעולם המערבי, אך סבירה. מפלגות אלה, כפי שניתן ללמוד מן העיתונות המגוונת מאוד שלהן, היו בנויות על עמדות מדיניות, חברתיות וכלכליות ברורות מאוד ,ואלה אשר בחרו בהם עם קום המדינה ידעו במה ובמי הם בוחרים.
ואם עוסקים כיום במשבר הקיום שעובר על העיתונות הכתובה בראש וראשונה, משום מה פוסחים על האלמנט כי ירידת קרנה, ערכה, ואיתנותו של העיתונות הכתובה היא אומנם פועל יוצא מהנסיקה של העיתונות המקוונת, אבל גם במידה מסוימת מן הטשטוש המוחלט של הכוחות הפוליטיים שהם אשר תמכו מוסרית ובמידה גם כספית כקוראים ,לקיום הביטאונים של מפלגתם. הצד השווה בין התקשורת לבין המפלגות הפוליטיות הוא ששניהם משווקים עצמם במרץ וללא עכבות אבל לא לטובת האינטרסים של ציבור במדינה דמוקרטית.
לכך יש לחזור ולהדגיש שוב ושוב כי שיטת הבחירות היחסיות בישראל היא אֵם הבעיות, אבל היא גם שורש פורה לרוש ולענה בכל הקשור בייצוג הממשי של האזרח. לאזרח בישראל אין כתובת של ציר בבית הנבחרים שבו בחר ואליו יוכל לפנות. במציאות, האזרח לא זו בלבד שהוא בוחר בעבור מפלגה אשר מופיעה בבחירות עם מצע, אלא שבסופו של דבר גם המצע , בפועל, הוא מלאכת של כחש ומרמה. הפועל היוצא הוא חוסר האמון של הצבור במפלגות שמוביל או לאדישות בקצה אחד, או לפנייה לאיזו סמכות עליונה, שמימית, או למנהיגות אוטוריטארית, נטייה שהיא סכנה גדולה לחברה דמוקרטית.
הטשטוש הגדול
אך זאת לא הבעיה היחידה. הבעיה הגדולה גם בשיטת הבחירות הקיימת היא טשטוש של מהות המפלגות. הדוגמה הטובה והטריה ביותר היא מפלגת קדימה שהוכיחה במעשי חבריה שהיא שעטנז של כמעט כל הזרמים: ימין ,ליברלי, דתי,חברתי, טייקוני ומה לא. קדימה היא יציר כפיו של
אריאל שרון, בראש וראשונה בשל החשבון שלו עם ה"ליכוד", אבל גם מתוך התפכחות של מנהיג מציאות
אין בכך שום פגם אם למפלגה יש מערכת רעיונות מגובשים ואנשים, בייחוד של הסיעה בכנסת, שעומדים מאחוריהם. את המפלגה הזאת אין צורך לפרק ולהרכיב מחדש, שכן היא תתפרק מאליה. חלק מחבריה יצטרפו מן הסתם לליכוד וחלק לרשימה של
יאיר לפיד, ואם המנהיגה הקודמת של קדימה
ציפי לבני, תצטרף, היא תזכה ביותר קולות וזאת תהיה בעצם המפלגה הליברלית, מפלגת מרכז.בדומה לציונים הכלליים של פעם שנבלעו בליכוד ולא נודע שבאו אל קרבו.
בעצם כמעט כל המפלגות הן תפירה גסה של טלאים, להוציא את "דגל התורה האשכנזית", שכן גם ש"ס אומנם טוענת שהיא מפלגה של "ספרדים", ולא רק של חרדים, אך בפועל היא יצור כלאיים. ש"ס למי ששכח היא תוצר של
אריה דרעי ורבו ומנהיגו הרוחני אז, היה הרב שך, קנאי חרדי אשכנזי שהקים את ש"ס בדמותה ובצלמה של התנועה החרדית הליטאית, כולל לבוש ומנהגים, בשל חשבון עם אגודת ישראל האשכנזית. הרב
עובדיה יוסף, שנחשב כיום מורה הלכה של ש"ס, אף הוא יציר כפיו של דרעי, ונשאר כמנהיג הרוחני הבלי מעורער של ש"ס, כ"ברירת מחדל". מה שיסייע להתפוררותה היא היענותו של הרב עובדיה שליט"א לקריאתו של הבורא, בדרך כל בשר .ישנה עוד סיבה: מנהיגה הנוכחי אלי ישי. ישי הוא אדם רך דיבור אך לא מנהיג והמוניטין שיצאו לו הוא החשכת המדינה בקיץ והתנכלות למהגרים מאפריקה גם בחורף. מניעת כניסתם לארץ שייכת לצה"ל. טיפול הומאני בשעה שהם כאן, ובמטרה להחזירם לארצם, שייך לשר הפנים. וברקע כצל ענק עומד אריה דרעי. ככה או אחרת, לש"ס אין עתיד גם לא כמפלגה בינונית..ובהקשר זה קבלתי מסר מקבוצת אזרחים שרוצים לנהל מאבק למען הפרדת הדת מן המדינה. גם אני בעד זה בחושבי שזאת אחת הצרות הצרורות של המדינה ושל החברה,.אבל יחד עם זאת אינני בעד ביטול מפלגות דתיות. עקרונית וגם מעשית.אדרבא מפלגה דתית תשמור על האינטרסים שלה במסגרת חברה פלורליסטית מבלי לכפות את דעתה ודתה על אחרים. אולם אלה הנאבקים למען הפרדת מן המדינה ,ואני תומך בהם, חייבים לפעול למען חקיקת חוקה בישראל וזאת תיקבע שהדת כבודה במקומה מונח ולא מעבר לזה. ברוח חוזה מדינת היהודים.
ואשר לסקטוריאליות, גם כאן ישנה דוגמה מובהקת: "ישראל ביתנו" שהוק בשנת 1999 על-ידי
אביגדור ליברמן, לאחר שפרש מהליכוד. כיום היא חברה בקואליציה של ביבי נתניהו. היא המפלגה השלישית בגודלה עם 15 מנדטים. בכל התהפוכות שלה, "ישראל ביתנו" הייתה והינה מפלגה סקטוריאלית, ובאופייה מפלגה לאומית מובהקת, כמו הליכוד ואפשר שיותר ממנו. בשעתה, במקרה שלה, היה צידוק כלשהו להקמת מפלגה בעלת צביון של מוצא גיאוגרפי. ציבור העולים מחבר העמים לא רצה ליפול בפח של העליות הקודמות והוא ניסה לבנות לעצמו מוסדות, לפתח אותם ורק אחר כך מתוך ביטחון ועוצמה להתמזג בחברה הישראלית כשווה בין שווים. כיום ההיגיון הזה אינו קיים. מה שקיים בדיעבד הוא שזאת מפלגה אשר מונהגת על-ידי אדם אחד. והפרדוקס הוא שאותו ציבור אשר כה סבל משלטון אוטוריטארי בברית המועצות, ונאבק בו, בא לארץ ורוצה להעתיק אותו לכאן. אומנם לא מדובר בעידן הסטאליניסטי שבו העולים הוותיקים סבלו ממנו, אלא בעידן הפוטיניסטי , אך בשני המקרים מדובר במנהיג חזק שמערכת הערכים הדמוקרטית זרה לו.
גם כאן דור עונדי המדליות הרוסיות הולך בדרך כל הארץ ודורות ההמשך אלה שבאו לארץ כצעירים או שנולדו בה, מן הראוי שייתנו דעתם על מציאת פלטפורמה אחרת. משיחות עם רבים מהם התרשמתי כי הם אינם גאים בשר החוץ, שבמקום לחבר אותנו לעולם- הוא מבודד אותנו. שר התיירות- מתייר עצמו לדעת וחברת כנסת יפה, פיה אינו מפיק מים זכים. חלק מחבריה יכולים להתמזג עם הליכוד ולהשפיע עליו בפנים, ואז גם לקרוא תיגר על הנהגתו של ביבי. חלק אחר מקומו במפלגות הלאומניות. אומנם הן רובן דתיות, אבל לא ראינו את "ישראל ביתנו" לוחמת בעוז באותם חסמים דתיים, אשר פגעו בראש וראשונה בציבור יוצאי חבר העמים. אביגדור ליברמן הוא בהחלט חלופה נאותה לביבי נתניהו- לא למדינה אלא למפלגה. מה גם שאצל האחרון פיו ולבו שווים.
אשר לתנועות הדתיות הלאומיות, "הבית היהודי" וה"איחוד לאומי - המפד"ל החדשה", אין ביניהן שום הבדל לבד מיריבויות אישיות בין חברי הסיעות. הן גם דתיות ולא רק לאומיות אלא גם לאומניות, כולל "מפד"ל החדשה". זה אמור במידה רבה לגבי הסיעות הערביות, שאמנם לדעתי אינן מייצגות את האינטרסים האמיתיים של ציבור בוחריהם .אבל אם יתגברו על המריבות ביניהן הן יכולות לצמצם את מספר הסיעות ועל בסיס מצע חד להגדיל את כוחם.הציבור הערבי שהוא חמישית מאוכלוסיית המדינה ואינו משקף את הפוטנציאל הגדול שלו ביום הבחירות. אם הוא יעשה זאת, גם בכך הוא יתרום לשידוד המערכת הפוליטית שאבד עליה הכלח. סיעה אחת " החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" היא חריגה. מפלגה זאת היא יורשתה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית( שרובה מורכבת מערביי ישראל,אך יש בה גם יהודים), היחידה שתמכה בהקמת מדינת ישראל. היא מצדדת בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ולא מגדירה עצמה לאומית או דתית. בתור שכזאת יש לה זכות קיום כמפלגה ערבית בעלת השקפת עולם ייחודית.
מפלגת הכתר וזו שטוענת לו
עכשיו הגענו לשתי המפלגות החשובות. מפלגת הליכוד השולטת ומפלגת העבודה שטוענת לכתר, ואם לא לזר עצמו אז לתואר מפלגת האופוזיציה הראשית. הליכוד אף שהוא אינו משתקף בציבור כמפלגה של ריב ומדון כמו קדימה, רחוק מאוד מלהיות הומוגני. הוא בלע את מפלגת הליברלים, ואין להם זכר. אדרבא, אם יש כמה ליברלים בצמרת, הם דווקא באים מחרות בעבר. הם שומרי מורשתו של מייסד המפלגה זאב ז'בוטינסקי שאכן היה ליברל. אלה וחלקים שאותם הם מייצגים לא שייכים ל"ליכוד". בדיוק כמו הרבבות שהפגינו במסגרת תנועת המחאה לא שייכים ערכית למפלגה זאת. אומנם לא צפוי פרוק, כל עוד ביבי הוא המנהיג והוא שמביא את המנדטים, אבל ההיגיון מחייב שחלקים יפרשו מתוכה. יש ביניהם לאומנים לוהטים ומתלהמים שמתאימים לתורת ז'בוטינסקי כמו כפפה רכה לטלפיים. יש אחרים בקצה השני, שמפלגה זאת רחוקה בהשקפותיה ובמעשיה לתפיסת עולמם הליברלית-ז'בוטינסקאית.
אשר למפלגת העבודה צריך לצרף לשם:
שלי יחימוביץ'. מפלגת העבודה יצאה מן החדר לטיפול נמרץ שם התייחסו אליה כאל חולה אנוש. היא התאוששה כתוצאה משני גורמים. אישה סמכותית, שאפתנית, אגוצנטרית, מוכשרת, מתקשרת ומתוקשרת עם קבלות בתחומי החברה והכלכלה, בכנסת ובמדיה. היא זכתה לרוח גבית חזקה עם פרוץ תנועת המחאה. זה בא לה במקרה, במזל, שכן לא היא שחוללה את התנועה.אבל ככה נרקמת ההיסטוריה. מנהיג בצרוף נסיבות..
תנועת המחאה אומנם המריאה בשעתה אבל בחלקה הגדול נשארה למעלה ולא נחתה פוליטית למטה למציאות של חיינו. .שום שינוי דרסטי בשום מדינה לא מתבצע אלא באמצעות מפלגות פוליטיות, ודרכן באמצעות בית הנבחרים והממשלה. מי שמאוכזב מתוצאה זאת וציפה שציבור של מיליון מפגינים בקרוב, גם אם יש לו מכנה משותף אחד,הנושא החברתי, יביא לשינוי, אל לו לבוא בטענות אלא אל עצמו, בראייתו את הדברים בצורה לא מציאותית. כזכור בין השלטים והכרזות שנראו בהפגנות המחאה נראו גם כאלה שקראו לקץ הכיבוש. שכן עלות הכיבוש הוא גדול לאין ערוך מאשר תמיכה באברכי הישיבות. אבל השלטים והכרזות הדומיננטיים דיברו רק על צדק חברתי ,ולכך היה קונצנזוס רחב.
זאת הסיבה ששלי יחימוביץ' שיודעת להבחין בין השקפות העולם של ציבור המוחים ,היא בעקביות מדהימה לא מתייחסת לכיבוש שהוא כאמור נטל כלכלי גדול לאין ערוך מאשר אברכי הישיבות .אם היא תעשה זאת היא תפסיד בוחרים, וגם היא יודעת דבר וחצי דבר על פופוליזם, ולא רק ביבי נתניהו.
ככה נאמר במצע של מפלגת העבודה לכנסת ה- 18 "מפלגת העבודה תפעל לסיכומו המהיר של המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית, שיביא לסיום הסכסוך ולחתימה על הסכם בהתבסס על העקרונות הבאים:
שתי מדינות לאום לשני עמים, שתחיינה בשלום זו לצד זו. הגבול בין שתי המדינות ייקבע במשא-ומתן בין הצדדים. גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסיה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר, והמתיישבים יפוצו בהתאם לעקרונות חוק "פדיון הבית" ("פינוי-פיצוי"). מפלגת העבודה תדאג לפינויים של המאחזים הבלתי חוקיים בהתאם להתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל."
נושא מדיני ביטחוני- יוק
והנה מה שכתבה שלי יחימוביץ' באיגרת לשנה החדשה לחברי המפלגה: זו הייתה שנה מדהימה, ועשינו אותה יחד. המפלגה שלנו עברה החייאה, שיקום והתחזקות חסרי תקדים גם בהיבט הציבורי וגם פנים מפלגתית, ארגונית וכספית. הפכנו להיות המפלגה השנייה בגודלה, ולאלטרנטיבה השלטונית היחידה לנתניהו ולליכוד, עם מובהקות גבוהה של סדר יום לאומי כלכלי וחברתי חד ומבודל. אנחנו נדבק בסדר היום הזה בגאווה כמשימה לאומית ראשונה, לצד סדר יום מדיני ביטחוני ואזרחי. וזה לא קשור לסקרים או לאופנה. זה קשור לאמונה בצדקת הדרך, גם כשהיא קשה. אני גאה בכם ומודה לכם על השותפות, על העבודה הקשה, על זה שאתם מקסימים ומפתיעים, על כך שאתם כל הזמן יוצקים חיים ומשמעות לתוך החיים הפוליטיים שלנו. הנה סיכום שנה. והנה גם ראיון אצל
רינו צרור בגל"צ על סיכום השנה, וגם בערוץ אחדד אתמול.
אני שמתי לב לשני דגשים. אחד שסדר היום הלאומי הוא כלכלי וחברתי מובהק. והדבר השני הפופולריות של המנהיגה בתקשורת. אין זכר לנושא המדיני הביטחוני שבישראל הוא נושא קרדינאלי. מנהיגה שכה מרבה להתבטא בכל הנושאים כמעט, ובייחוד בנושא חברה, רווחה וכלכלה, אמורה לדעת כי בסוגיית השטחים האמירה של ביבי נתניהו ש" אדם רזה לא יכול לשאת על גבו איש כבד מ
שקל", חלה בראש וראשונה בנושא הכיבוש, שהוא מעמסה, לא רק מוסרית אלא גם כלכלית שלי יחימוביץ' היא בעד המתנחלים. גם אני בעדם, אבל אני בעד פינוי ההתנחלויות ברוח המצע של מפלגת העבודה. בעד מדינה יהודית, ולא דו לאומית או אפרהיידיסטית. .ממנה לא שומעים הרבה על זה. אני משוכנע שבמצע לכנסת ה- 19 ייכלל נושא ההתנחלויות וקיום שתי מדינות לשני עמים, אבל,כפי שציינתי לעתים המצעים האלה הם מלאי פשפשים. אז יש לנו מפלגת עבודה ושלי יחימוביץ, ולכו ודעו למה אתם מצביעים.
מר"ץ ותנועת המחאה
מאידך מפלגה שעונה הן על העיקרון החברתי והן על העיקרון הביטחוני מדיני, היא "מר"ץ, אבל זאת נרדמה עם הדגל ביד,שכן מקומם של רבים מקרב המקופחים בעלי תודעה חברתית מדינית- היא בתנועה הזאת.במאמר בעיתון הארץ (30.9.2012) מסיימת סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, את רשימתה במילים אלה: "בחירות 2013 יהיו לסערה גדולה, כשדור חדש ייאבק על מקומו במערכת מיושנת ועל זכותו לבחור בדרך החדשה. כפי שלימדו אותנו הסבים והסבתות שלנו, שעוד מסתובבים בינינו ומתפללים בלב חרד- שנצליח. חלומות לא קורמים עור וגידים והופכים מאליהם למדינות. אם אנו רוצים בהם- נצטרך להילחם עליהם".
אז הנה עוד לא פסו כמוני כאלה ש"חולמים את החלום הבלתי אפשרי". במציאות העכשווית, הבעיה הטראומטית בחברה השמרנית שלנו, היא שזאת לצערי מחפשת אחר מנהיג ששמו ושמעו יוצאים לפניו, לא בשל היותו משכמו ומעלה אלא בשל הפרסום שלו הוא זוכה.גם אם מדובר בציור "קומיקס", נלעג עם קו אדום. קראנו על כך בסקר האחרון של הארץ..יחד עם זאת אילו קמה מפלגה, או מערכת מפלגתית, איזה "מערך" חדש, שמסוגל לעצור את ביבי עוד לפני שהוא חוצה את הקו האדום, אני אתו על משקל האמירה "ואהבת את ארצך כמוך, ואידך זיל וגמור".
על הצופן הגנטי (לא, לא מה שחשבתם), מעגלי ההתחדשות והצמיחה ומה שביניהם 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
