בית המשפט העליון אומר כי הוא מודע ללקחי ההיסטוריה ובמיוחד לעלייתם של הנאצים לשלטון בדרך דמוקרטית. אמירה יפה, אלא שמה שבא בעקבותיה נראה כסותר אותה לחלוטין.

הדברים נאמרו בנימוקיו של הנשיא אשר גרוניס לאשר את התמודדותה של חנין זועבי בבחירות לכנסת ה-19, למרות התבטאויותיה נגד יהדותה של המדינה ובעיקר למרות השתתפותה במשט ה"מרמרה". בית המשפט העליון קבע, כי לא הוכחה "המסה הקריטית" הדרושה כדי לנקוט בצעד כה קיצוני של מניעת השתתפות בבחירות. והתם שואל: מה זאת? מה כן צריך לקרות? שמועמד לכנסת יצהיר שאסור שישראל תהיה מדינה יהודית? שמועמד לכנסת יירה על חיילי צה"ל? שמועמד לכנסת יתרים למען החמאס? הרי אף אחד לא יהיה כזה אידיוט. הם תמיד ילכו על הגבול, תמיד ידאגו לכך שההוכחות נגדם לא יגיעו ל-100% אלא רק ל-99%.

זה בדיוק תפקידו של בית המשפט: לראות את התמונה המלאה, את ההקשרים, את ההצטברות. לבחון את המשמעויות ואת ההשלכות. לחשוב האם יש להעניק חסינות למי שאומר את מה שאמרה ועושה את מה שעשתה זועבי. לא לעבוד בצורה פקידותית-מסתורית, הבוחנת "מסה קריטית" בכלים שאיש אינו יודע מהם. ובעיקר: ללמוד, באמת ללמוד, את לקח ההיסטוריה – לא רק להגיד זאת, אלא גם ליישם זאת. שכן מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור ולחיות אותה.

מי שחושב שלבית המשפט העליון בישראל יש הרבה כוח, מוטב שיקרא את שורת פסקי הדין בהם מצביעים שופטי העליון שוב ושוב ושוב על מחדלי חקירה של המשטרה. והם גם מצביעים שוב ושוב ושוב על זה שהם מצביעים שוב ושוב ושוב – ודבר לא משתנה. השבוע הגיע תורם של נעם סולברג חנן מלצר, ותהיו בטוחים שהם לא יהיו האחרונים שיספקו ידיים ביאוש לנוכח התעלמותה החצופה והבוטה של המשטרה מפסקי הדין שלהם ושל עמיתיהם.

מעבר לחומרה בה יש להתייחס למחדלי חקירה בפני עצמם, משום שהם עלולים להרשיע את הזכאי או לשחרר את האשם, מדאיגה עוד יותר העובדה שרשות אכיפת החוק המרכזית בישראל פשוט מתעלמת מדברי בית המשפט העליון. אני לא חושב שמישהו שם עושה את המחדלים בכוונה, אבל המשטרה כארגון לא מפנימה את המסר שעולה מזה שנים מבכירי השופטים בישראל. זה מלמד על אחת משתיים: או שהארגון הזה כל כך מסואב עד שלא ניתן לתקן אותו, הוא שהוא כל כך אטום עד שהוא לא קולט מה אומרים לו.

מדי כמה שנים אנחנו שומעים, שלביטוח הלאומי לא יהיה די כסף לשלם לנו כאשר נגיע, אי"ה, לגיל זיקנה ושיבה. זה מן הסתם נכון, כי אותה בעיה קיימת בכל העולם המערבי. תוחלת החיים עולה, ומה שנחשב כסכום מספיק לפני שני עשורים לא יהיה סכום מספיק בעוד שני עשורים. אם המתכונת הנוכחית של הביטוח הלאומי תישמר – דהיינו: כולם מפרישים וכולם מקבלים – לא תהיה כנראה ברירה אלא להעלות את גיל הפרישה ו/או להקטין את הגמלאות.

אני מבקש להציע חשיבה שונה. חלקים ניכרים מהביטוח הלאומי הם כבר כיום ביטוח ריסק – כלומר: אנחנו משלמים ומקווים שלא נקבל כלום בתמורה (כמו בביטוח חיים או בביטוח רכוש). כולנו מקווים שלא נזדקק לפיצוי על פגיעה בעבודה, כולנו מוכנים לשלם הרבה כדי שלא נקבל גימלת נכות, כולנו לא מתנגדים לשלם ולא לקבל דמי אבטלה.

אין סיבה שהמרכיב הפנסיוני של הביטוח הלאומי לא יהיה גם הוא בבחינת ריסק. כולנו נשלם ומי שמשתכר יותר ישלם יותר – בדיוק כמו במס הכנסה (והביטוח הלאומי הוא כבר מזמן מס הכנסה ב'). אבל גימלת זיקנה יקבל רק מי שחסכונותיו הפרטיים לא יספיקו לרמת החיים שתיקבע. נכון, רבים לא יקבלו – אך מי שיזדקק, יקבל סכום שניתן יהיה לחיות ממנו, ולא משהו עלוב שלא מספיק אפילו בשביל לשלם במכולת. שווה לבדוק האם בדרך הזו גם לא יצטמצם החור האקטוארי ההולך ומעמיק, והמאיים בראש ובראשונה על מי שאין להם ביטוח פרטי מספיק לשנים שלאחר הפרישה.

כל נשיאי המדינה, למעט אפרים קציר, הגיעו לתפקידם מהעולם הפוליטי. ארבעת הנשיאים האחרונים – יצחק נבון, חיים הרצוג, משה קצב ושמעון פרס – עברו הישר ממשכן הכנסת למשכן הנשיא. זהו מצב לקוי, שכן הנשיא אמור לייצג את העם כולו. ברור שיש לו דעות, וכנראה גם לא נצליח להימלט מכך שהוא תמיד יהיה אישיות פוליטית, אבל הוא אינו יכול להיות – אפילו מבחינה של מראית עין – הנשיא של כולם, אם ממש עד יום בחירתו הוא ייצג מפלגה מסוימת.

עשרה חודשים לפני הבחירות הבאות לתפקיד הנשיא, מן הראוי לתקן את המעוות הזה כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. הכי טוב היה לקבוע תקופת צינון של לפחות שנה בין תפקיד פוליטי לבין התמודדות על הנשיאות. נכון שזה מכניס לסיכון את מי שיתמודד ויפסיד, וכך ייצא קרח מכאן ומכאן, אך פוליטיקה אינה חברת ביטוח ובחירות אינן פוליסת ביטוח.

מאחר שאנחנו כאמור רק עשרה חודשים לפני הבחירות, אפשר לקבוע שהפעם יהיה צינון של חצי שנה בלבד. זה רלוונטי במיוחד, משום שכרגע נראה שהמתמודדים העיקריים שוב יהיו חברי כנסת – ראובן ריבלין ובנימין בן-אליעזר. למען כבודה של הנשיאות, מן הראוי שהם יקדימו ויתפטרו מן הכנסת, אפילו בלי חובה שכזו בחוק.

ניסיתי השבוע לבדוק כמה מן הסרטים והסדרות המשודרים בהוט וב-yes הם שידורים חוזרים. לא הצלחתי, כי בניגוד לעבר – החברות לא כותבות את האותיות ש"ח ליד לוחות השידורים שהן משגרות לעיתונים. אז הלכתי בדרך אחרת: בדקתי את תאריכי ההפקה של הסרטים המשודרים בערוצים המרכזיים שלהן. זה היה יום שלישי, והנה התוצאות: 2004, 2002, 1976, 2011, 2011, 2012, 2008, 1982, 1985, 2007, 2004, 1999, 2001, 2009, 2012. הגיל הממוצע של הסרטים: כמעט 11. מה שכמובן אומר, שזה שידור חוזר של חוזר של חוזר וחוזר חלילה.

במילים פשוטות: עובדים עלינו. לוקחים את מיטב כספנו תמורת דברים שכבר ראינו שוב ושוב ושוב. העיתונאית סטלה קורין-ליבר הגדירה את זה נפלא: יותר ש"ח תמורת יותר ש"ח. אז הנה רעיון למועצת הכבלים והלוויין: תחייבו את החברות לציין בחשבוניות כמה מתוך שעות השידור הן שידורים חוזרים. ואז נראה האם יעזו להמשיך לצחוק עלינו.

הכיסוי התקשורתי של פרידת יהודה לוי ונינט טייב הזכיר לי – לא תאמינו – את הדרך בה מסקרים אמצעי תקשורת חרדיים את פטירתם של רבנים מובילים. גם פה וגם פה חוזרים לקורות החיים, מזילים דמעה ושואלים "מי יבוא במקומו". אז תרשו לי להרגיע אתכם: גם פה וגם פה תמיד יש יורשים. וכשם שהקב"ה אינו מותיר את עמו יתום ללא מנהיג, כך ודאי לא יותיר את עמו יתום ללא ידוענים.