כמה מחשבות אפיקורסיות על השלום

אנשים מניחים כהנחת יסוד שהשלום הוא הדבר שצריכים לשאוף אליו, וכדאי לשלם עבורו מחיר גבוה.

הבה ונשתחרר לרגע מהקסם שבמילה 'שלום', ונשאל את השאלה: מה נותן השלום למדינה ולאזרחיה? אם נדע להגדיר זאת נדע גם להגדיר מה אנו מוכנים לשלם עבור השלום.

תחילה עלי להעיר שיש בי אי נוחות מעצם ההנחה שאנו צרכים לשלם עבור שלום. המחשבה שיש בידי הערבים סחורה הנקראת 'שלום' ואנו חייבים לרכוש אותה במטבע קשה, חותרת תחת המושג 'שלום'.

'שלום' אמיתי טוב לשני הצדדים, והוא אינו סחורה הנמצאת בחנות של אחד הצדדים.

לדעתי שלום בין ישראל לערבים יתרום יותר דווקא לצד הערבי מבחינת ביטחון, והתפתחות חברתית/כלכלית. לשלום שצריך לשלם עבורו יש שם אחר – כניעה. לטעמי יש להפריד בין כריתת שלום בו הצדדים מתחייבים להימנע מלהילחם, לבין הסדרים כלכליים, ביטחוניים, חברתיים ואחרים, שעושים הצדדים החיים בשלום אחד עם השני.

אז מה משמעות השלום:

מניעת מלחמה - הדבר הראשון שעולה על הדעת הוא שהשלום הוא ההפך ממלחמה, ומלחמה זה דבר לא טוב לכל הדעות. אך אי לוחמה כמו שהיה בינינו לבין סוריה למשל, במשך שנים רבות, גם הוא ההפך למלחמה, וכאן התשלום קטן בהרבה. לכן, אם השלום הוא רק ההפך ממלחמה, אי-לוחמה עדיפה על שלום. באזורנו אין 'שלום' במשמעותו האירופית. כל הסכם שלום הוא זמני עד שהשותף הערבי לשלום יחשוב שהוא חזק מספיק כדי להפר אותו. במובן זה שלום הוא בדיוק כמו אי לוחמה. התרבות המוסלמית של הערבים מכתיבה התנהגות כזו. אין להם מושג של 'שלום' אלא של 'הודנה' בצורותיה השונות. אין סיכוי רב שבעתיד הנראה לעין זה ישתנה ויהפוך לשלום אמתי.

התרבות המוסלמית רק מתחזקת ומקצינה.

מדיניות – אומרים שהשלום יביא לחיסול בידודה של מדינת ישראל וקבלתה למשפחת העמים כולל העם הערבי. צריך כאן באמת טיפשות נוראה, כדי להאמין שמה שלא קרה פעמים רבות בעבר, פתאום יקרה. לשנאת מדינת ישראל (והיהודים) שורשים עמוקים מכדי שייעלמו באבחת שלום. לכל היותר נקבל עיתונות אוהדת למשך זמן קצר, וכמה הצהרות ידידותיות ממנהיגי העולם, מה שלא יפריע לכולם לחזור למצב הנוכחי של התייחסות לישראל לפי האינטרסים הקרים והאמוציות החמות, כעבור זמן קצר. יחסים מדיניים עם ארצות ערביות? יש לנו ניסיון של שלום עם מצרים וירדן וזה לא שלום אירופי. דעת הקהל שם שהתחנכה במשך שנים על שנאה אינה כר מתאים לשלום אמתי.

ביטחון – ברור שהתשלום עבור שלום, הוא בעיקר במטבע של ביטחון, כך שכאן יש לנו הפסד נטו. אלו השוגים בדמיונות 'ששלום הוא הביטחון הטוב ביותר שלנו' אינם באמת מחוברים למציאות המזרח תיכונית.

הניסיון המר שלנו הוכיח שאין אנו יכולים להשען על ערובות של מדינות אחרות או האו"ם. המציאות היא שברגע שיגלו אצלנו חולשה, אמתית או מדומה, השלום יופר. שלום שמוריד את הגנות הביטחון שלנו הוא מתכון למלחמה הבאה.

כלכלה – אני מסכים שהשלום יביא לפריחה כלכלית, אך יביא גם סיכונים כלכליים לא קטנים, ראה סיפור צינור הגז ממצרים. כלכלת ישראל פורחת גם ללא שלום, האם היתרונות הכלכליים המפוקפקים מצדיקים סיכונים ביטחונים (שגורמים גם להפסדים כלכליים)?

תיירות - השלום יאפשר 'לנגב חומוס בדמשק'? כמה אתם מוכנים לשלם עבור חומוס בדמשק? כמה מאיתנו מוכנים להסתכן ולטייל באזור רותח ממלחמת גוג ומגוג בין שיעים וסונים מפלגים שונים שהדבר היחיד המאחד אותם זו הרצון להרוג יהודים?

לסיכום – שלום שייחתם עם הערבים אינו שלום במובן האירופי, אלא הפסקת מלחמה זמנית. השלום הרעוע הזה, הוא גם אינו שלום מלא אלא 'שלום קר'. נכון, הוא יביא מעט יתרונות כלכליים, בעיקר בגלל שוק נוסף שנפתח בפנינו, אך גם סכנות כלכליות לא מעטות. בתשלום הגבוה שדורשים עבור שלום, מקבלים אי לוחמה זמנית, מה שיש לנו היום בלי הסיכונים הביטחוניים של 'שלום'.

מסקנה – המדיניות הטובה ביותר, היא לעשות 'קולות של שלום' שימתנו את הלחץ של האירופים והאמריקנים של אובמה, אך לא לשלם במטבע קשה של שטחים וביטחון.