|
|
לשעשע ולהשתעשע [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
יהושוע סובול מתחדש במחזה המפתיע בגישה חדשה ורעננה לתיאטרון בכלל ולקהל נאמניו בפרט. כולם מכירים אותו כאחד מגדולי המחזאים הישראלים, והראשון בין כולם כיום; כמי שכתב את "נפש יהודי", "גטו", והנשגב בין כולם "עד ראיה" (זה האחרון עולה כעת בתיאטרון תמונע גם הוא). מחזות בעלי עומק מוסרי וערכים שלא פוגשים יום יום על קרשי הבימה. מחזותיו עולים השכם והערב בכל אירופה, ובקיץ האחרון זכה בפרס כבוד מטעם עירית וינה על פועלו בתחום התיאטרון.
והנה הפתעה: את המחזה החדש שלו "Melting פות" הוא יצר בשיתוף עם שלושה שחקנים צעירים, שהקדישו לנושא מחקר והיכרות עם טיפוסים מהעולם האפל של בתי הזונות במחוזותינו, ומהיכרות זו עם הטיפוסים, הביאו את המטען שספגו לדמויות מהן בנו יחד עם המחזאי ורקמו את המחזה.
בדומה למחזה "המעגל” מאת ארתור שניצלר, גם כאן ההצגה עשויה קטעים-קטעים, בחלקם מופיעים שניים ובחלקם רק שחקן או שחקנית אחת. אך החידוש בבימוי ובגישה של סובול הוא, שגם בסצינה בה מופיע שחקן אחד - הוא עושה בו-זמנית שני טיפוסים שונים, ומבלי להחליף תלבושת - רק תוך מיבטא שונה ושפת גוף אחרת, הוא מצליח להציג דיאלוגים של דמויות כה שונות ומיבטאים שונים. מה שמצליח להחצין את כשרונם של שלושת השחקנים, ובכך לרתק את הקהל, ולשמור על קצב וענין לצופים במתרחש בעולם התחתון תרתי משמע.
במרתף בנין של אזרחים בתל אביב, שוכן בית זונות של 3 נפשות, שהגורל קרב ביניהן, עד כדי היווצרות כעין תא משפחתי. כולם עומדים כחומה בפני בעל הבית שרוצה לפנות אותם, בפני אשתו הצדיקה של השכן, מול לקוחות, מול צו הפינוי של העירייה, ומתמודדים עם כל הבעיות המונחות כמו חרב דמוקלס מעל ראשם. יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג צולחים את כל המהמורות, ומעמידים הצגה מקסימה, מבדרת, ומעל הכל - נוגעת ללב. האנושיות הרבה הפורצת מליבם, מגיעה ישר ללב כל צופה. החולשות האנושיות של מר נווה, השכן, ומשיכתו למחמל נפשו קרינה, מהמרתף, גורמות לו לנצל את קשריו בעירייה, ולבטל את פינוין מהמרתף-ביתם ומקום פרנסתם.
הדיאלוגים, המונולוגים העסיסיים, השפה הנשכנית הריאליסטית אך השומרת על איכותה, גם אם היא טובלת באירוטיקה, סקס ומה לא - היא מעלתו של המחזאי, שידע לרקום מחזה על הנמוך שבמעמדות, ליצור תמונת נפש של הדמויות, ולקנות את לב הצופים. הנשמה שהוא מעניק לכל אחת מהדמויות, האנושיות, המצוקות שלהן הגורמות להן לנהוג כפי שהן נוהגות, הפכים הקטנים המעשירים את התמונה כולה - כל אלה עושים מהמחזה פנינה תיאטרלית: גם משעשעת, גם לא וולגרית (חרף בעלות המקצוע העתיק) והמצבים הקיצוניים. הכל, בטעם טוב בניגוד לשם המחזה הנוטף משמעות כה חריפה.
עומרי לוי נהדר כליאורה, הדראג קוין, ממש משגע בגילום שפע הדמויות הכה מנוגדות, כמו אילי, הירקן השפוף, מר נווה הבוטח, או דויד - מכולן ניבט שחקן בעל פוטנציאל אדיר. וסובול לא עושה להם הנחה: את חילופי התלבושות מגברים לנשים ולהפך, הם עושים לעינינו בירכתי הבמה ב"תמונע". ולא יאומן כיצד החלפת תלבושות משנה כליל את אופי הדמות שהשחקן מגלם. כך גם אוריין פרתם גליקסברג, שאין גבול ליכולותיה - הן כלקוח, אסי, הן כקארינה, הזונה החביבה על השכן נווה, עימו היא עושה סקס בקטע שהוא מאסטר פיס, אך גם כגברת נווה החסודה. כך גם יעל ניברון המצודדת, כ דינה או כ"יפית”, מגלה צדדים כה מגוונים באופיי הדמויות.
כל התשבוחות למחזאי הדגול, שידו כה מיטיבה ליצור תוך שיתוף פעולה, בנותנו לשחקנים את המוצא ליצירתיות שבהם, ןבכך להעלות הצגה כייפית מצד אחד, מבלי להתחזר ולרדת לרמת הגועל נפש שמקרינים לנו בטלוויזיה מדי יום... כשהמוזיקה השזורה בהצגה, הצבעוניות של תלבושות והדמויות הססגוניות עצמן הם עמודי התווך למסר האנושי הטמון במחזה, שהעולם כולו עומד על מקום אחד - כשם המחזה, לשם הוא נמשך ומשם הכל נובע.
אין כמו תיאטרון משובח לחוויה, בין אם הוא דרמה או קומדיה. המבחן הוא בתוצאה.
