יום חמישי כו תמוז התשע"ד ואין חדש תחת השמש. נשיא השמאל הקיצוני
שמעון פרס מסיים כהונה ארוכה ומזיקה ומתנתק (סופית?) מחיינו הציבוריים. כמה סמלי הדבר שפרישתו מהתפקיד מלווה במטחי טילים על תל אביב, רמת השרון, יהוד, הרצליה, רעננה, חולון ובת ים. אני שואל את עצמי אם יש בהדי ההתפוצצויות הנשמעים חזק וברור כדי להעיר את החתרן הקשיש מבועת ההזיה בה הוא חי מזה כמה עשורים.
שואל ומשיב-כנראה שלא.
למען האמת, כיום הבעיה איננה שמעון. זה הפליא בנו מכותיו, הביא לכאן את הרוצחים מטוניס, הרעיל את התודעה והנחיל את אשליותיו המסוכנות לעולם כולו עד כי השקר הגדול של המאה בדבר קיומו כביכול של "עם פלשתיני" הכה שורשים והיה לעובדה מוגמרת בעיני רבים. גם בחזיון התעתועים של חלוקת הארץ ומסירת נחלת אבות לרוצחים הערבים יש לשמעון יותר מאשר יד ורגל, גם זו וגם זו בחשו בקדרה.
את המחיר משלמים כולנו. אלפי ורבבות עמך ישראל הרוצים לחיות במדינתם, להגשים ולחוות את יהדותם ולפעול למימוש חזון הנביאים כאן בארץ הקודש. לאסוננו כל זה לא מתאפשר עדיין. הרוגים ופצועים רבים נזקפים לחובת האיש הזה. לא במזיד או כוונת מכוון חלילה אך בהחלט ברשלנות פושעת, כזו המצדיקה לבטח העמדתו לדין.
חורבן בית שלישי
בימים שקדמו ל
הסכם אוסלו נושא פרס באשמת פעילות חתרנית ובוגדנית בניגוד לחוק שאסר על מפגשים עם אש"ף. בימים שאחרי טמן ראשו עמוק בחול ונוכח פיגועים רצחניים בהם נפגעו אלפי יהודים הגדיר את פעילות הטרור של ערפאת יימח שמו כ"טעויות" והמשיך בדרכו האובדנית. למרות העובדה שהיה אינסוף מודיעין המוכיח אשמת הרוצחים המשיך שמעון בשיג ושיח עמם, כשברקע ההלוויות...
בשנים האחרונות מסתובב פרס בעולם ומפיץ את הבדותא כאילו רוב העם מעוניין בפתרון (ה"סופי"...) לסכסוך - הקמת מדינת רוצחים נוסח חמאס בעזה - במבואות כפר סבא, ליד נתניה וסמוך לפתח תקוה ולוד. בהיותו אהוד ומקובל אצל שונאי ישראל האנטישמיים (איך לא ?...) נופלים דבריו על אוזניים קשובות ומשם קצרה הדרך ללחץ על ממשלת ישראל להתקדם לעבר ה"פתרון" המקרב בעליל את חורבן בית שלישי חלילה.
את שמעון פרס יש להעמיד אל עמוד הקלון של ההיסטוריה מעליו תתנוסס מן הסתם נבואתו בדבר היווצרות "מזרח תיכון חדש". שם בהיותו כבול בשרשראות כזביו ואסור בכבלי האמת של ההיסטוריה יעמוד לבד לגורלו. ככל הנראה צריך שיחלוף זמן עד אשר אדי השיכרון האופפים את מעריציו יתפוגגו ויאפשרו לאלה לראות את הקברים של חללינו, את היירוטים מעל ראשינו, את חדרי המדרגות המלאים בעמך ישראל הממתין לחלוף עשר דקות... ואת הסדינים הרטובים של עוללים באמצע הלילה.
כך באפס חגיגיות אך מלווה ברעם ההתפוצצויות עוזב נשיא השמאל הקיצוני את משכן האזרח מספר אחד על-מנת לסגת, בעזרת השם יתברך, למקום המרוחק מן התודעה ומהעשייה, ממנו לא יוסיף להזיק עוד.
