בל נטעה: יחסו של העולם לישראל, במיוחד על-רקע מבצע "צוק איתן", הוא במידה רבה אנטישמיות ישנה בלבוש חדש. לא משנה שדיפלומטים ומפגינים כאחד יגידו "ישראל" וייזהרו מאוד מלומר "יהודים"; התוכן הוא הקובע, ולא הכסות והתחפושת. וכאשר התוכן נותן לבוש חדש לעלילות דם ישנות - זוהי אנטישמיות.

לא רק התוכן מעיד על כך, אלא גם ואולי בעיקר הצביעות הזועקת לשמיים של העולם המתקרא "נאור". כאשר כוחות האו"ם ירו באזרחים שמתוכם נורתה אש עליהם - זה היה בסדר גמור. כאשר ארה"ב חיסלה מאות אזרחים בהפצצה שגויה באפגניסטן - לא אמרו כלום. כאשר משטר אסד טובח מאות אלפים מבני עמו - העולם שותק. אבל כאשר ישראל מתגוננת - סופה וסערה; כאשר החמאס משתמש בפלשתינים כמגן אנושי - ישראל היא המוקעת אל עמוד הקלון.

אני ממש לא מאלה השולפים את קלף האנטישמיות בכל הזדמנות שטותית, כמו כישלון באירוויזיון. כחוקר שואה, אני יודע קצת על אנטישמיות ומשתמש בביטוי הזה בזהירות רבה. אבל עכשיו גם אני אומר בפה מלא: מה שהולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז - הוא ברווז.

"לא משנה מה יאמרו הגויים; משנה מה יעשו היהודים", אמר דוד בן-גוריון. על האנטישמיות המודרנית צריך לומר: לא משנה מה יעשו היהודים; לגויים תמיד יהיה מה לומר. שיהיה ברור: אין שום קשר בין מה שישראל עושה לבין האנטישמיות, משום שהאנטישמים לא צריכים סיבות; לכל היותר הם מחפשים תירוצים. אנטישמיות, כמושג, פירושה שנאת היהודי באשר הוא יהודי. פרופ' יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה, אמר שחטאם של קורבנות השואה היה שהם נולדו. בעיני האנטישמים, היהודי אשם ברגע שהוא נולד.

אחרי מלחמת קדש כתב אפרים קישון פיליטון, ולפיו העולם יפגין אהדה עצומה לישראל אחרי שהיא תחוסל. בזמן מלחמת יום הכיפורים שאל קישון, מדוע העולם שונא אותנו גם כאשר אנחנו במצוקה. תשובתו הייתה: משום שאין דבר השנוא יותר על האדם ממי שמזכיר לו שהוא מנוול.

העם היהודי, הבא לידי ביטוי מובהק במדינת ישראל, מזכיר לעולם שהוא מנוול. מאז מסעי הצלב ועד לשואה, מאז גזירות ת"ח ות"ט ועד למבצע "צוק איתן", מאז גירוש ספרד ועד לפוגרום בבגדד - העולם מתנהג כלפי היהדות בשנאה פתולוגית המתפרצת מדי פעם באורגיות של רצח. אפשר לתת לזה כל מיני הסברים, שרובם יובילו אותנו בסופו של דבר אל הנצרות. החשוב הוא, שהאנטישמיות נולדה הרבה לפני העלייה הראשונה, העיר העברית הראשונה וההתנחלות הראשונה. היא עלתה בחייהם של מיליוני יהודים שלא היה להם שום קשר לציונות ולמדינה שטרם קמה. אז שלא יספרו לנו עכשיו, שמעשיה של ישראל בעזה הם הסיבה; כאמור, לכל היותר הם התירוץ.

טעות נפוצה היא לומר, שערבים לא יכולים להיות אנטישמיים משום שהם בעצמם שמיים. זה לא נכון, משום שכפי שאמרתי קודם - אנטישמיות פירושה לשנוא את היהודי באשר הוא. במילים אחרות: אנטישמיות היא מושא השנאה ולא השונא. לכן, אפשר וצריך לומר שיש אנטישמיות גסה ונפוצה במדינות ערב.

השבוע נבחר רג'פ טאיפ לנשיא טורקיה, וכך יעמוד אנטישמי מוצהר בראש אחת מחברות נאט"ו, חברה ב-OECD ומועמדת לחברות באיחוד האירופי. עם הטורקים אין בעיה של הגדרות; הם אסיאתים ולכן אפילו לפי הדעות ה"מחמירות" יכולים להיחשב לאנטישמים. אבל לא צריך לעסוק בתיאוריות; ארדואן כלל אינו מסתיר את האנטישמיות שלו.

הנה מבחר מפניניו מן העת האחרונה: "מה ההבדל בין פעולות ישראל בעזה לבין מעשי היטלר והנאצים?". "ישראל מאיימת על שלום העולם". "ישראל מבצעת רצח עם מיום היווסדה". "איילת שקד מזכירה לי את היטלר". "ישראל יותר ברברית מהיטלר". "ישראל תטבע בדם". "יש בידי הוכחות שישראל גרמה את ההפיכה במצרים". וקצת קודם: ארדואן טען ש"לובי הריבית" אשם בהפגנות נגדו, וסגנו הסביר למי שלא הבין שהכוונה ל"קהילות היהודיות בעולם".

לפני שנחשוב כיצד צריכים ישראל והעולם היהודי להגיב על בחירתו של ארדואן, הנה סיפור. בשלהי שנת 2000 התקיימה שיחת טלפון טרנס-אטלנטית, שהייתה בלי ספק מן המוזרות בתולדות הדיפלומטיה העולמית. במשרדי הקונגרס היהודי העולמי בניו-יורק ישב מזכ"ל הארגון דאז, ישראל זינגר. בלשכת הקנצלר בווינה ישב ראש ממשלת אוסטריה דאז, וולפגנג שיסל. אבל זינגר לא אמר מילה אחת במישרין לשיסל. הכל עבר דרך משרד האוצר בוושינגטון, שם ישב סגן השר דאז, סטיוארט אייזנשטאט.

נושא השיחה היה פיצויים לקורבנות שואה באוסטריה, על עבודות כפייה ועל רכוש שדוד. זינגר פנה לאייזנשטאט: "תגיד לו ש..." - ביודעו היטב ששיסל שומע אותו ומבין כל מילה. לשיסל לא הייתה ברירה, והוא נאלץ לפעול באותה דרך. אבל זינגר לא היה מוכן לדבר עם מי שהכניס לממשלתו את מפלגת החרות הניאו-נאצית, בראשותו של יורג היידר.

כמעט שנה לפני כן, עם הקמתה של אותה ממשלה, החזירה ישראל את השגריר מווינה והורידה את דרג היחסים עד שמפלגת החרות עזבה את הקואליציה. ראש הממשלה היה אהוד ברק - לא ימני קיצוני מתלהם. היידר, חשוב לומר, לא היה שר באותה ממשלה, אבל ישראל והארגונים היהודיים הבהירו: לא נעבור לסדר היום על כך שבמולדתם של אדולף היטלר ואדולף אייכמן שוב ניתנת לגיטימציה לאנטישמיות.

כעת נחזור לארדואן. עם כל ההבדלים שבין אוסטריה המרוחקת וחסרת החשיבות בשנת 2001 לבין טורקיה הקרובה והחשובה בשנת 2014, המודל צריך להיות דומה.

הצעד הראשון צריך להיות החזרת השגריר מאנקרה. אפשר לעשות זאת בצורה יותר עדינה: לסיים את כהונתו ולהימנע מהצבת שגריר חדש, שייאלץ להגיש לארדואן את כתב האמנתו. קשה לראות איך צעד כזה ידרדר את היחסים הקשים ממילא בינינו לבין טורקיה; ציר יכול לעשות בדיוק את אותה עבודה של שגריר, ויהיה בכך מסר של גאווה לאומית ויהודית.

הצעד השני צריך להיות הוצאת אזהרת מסע גורפת מנסיעות לטורקיה. כבר היו תקריות אנטישמיות ואנטי-ישראליות ברחבי המדינה, וקשה לסמוך על משטר שבראשו עומד אנטישמי שהוא יגן על אזרחי ישראל. לצעד כזה תהיה השפעה משמעותית על ספקי התיירות באנטליה, כפי שהוכח אחרי אירועי ה"מרמרה". לא צריך להוציא כסף דווקא במדינה שבחרה בצורה מודעת להעמיד בראשה אנטישמי.

הצעד השלישי צריך להיות של הסוכנות היהודית: לעודד עלייה מטורקיה. בדיוק בשביל זה היא קיימת - כדי לבצע פעולות שישראל לא יכולה לעשות, מטעמים דיפלומטיים וחוקיים. יהודי טורקיה חייבים להבין, שאנטישמיות לא נגמרת בהצהרות כלפי חוץ, אלא מתגלגלת תמיד למעשים כלפי פנים. אל להם להמתין למעשי טרור ולהתנכלויות; זרועותיה של ישראל פתוחות תמיד בפניהם.

יש אנטישמים גם בישראל, ואני מתכוון ליהודים. למרבה האבסורד, נמצא אותם בשני הקצוות המרוחקים ביותר: השמאל החילוני והחרדי הקיצוני - הארץ ונטורי קרתא. ואולי זה בעצם לא כל כך אבסורד, כי גם בעולם נמצא בקצוות הקשת הפוליטית מי שיכולים להסכים רק על דבר אחד ויחיד: שנאת יהודים.

למה אני אומר שהם אנטישמים? כי הם מזדהים עם מי שמעלים טענות אנטישמיות. לא צריך להזדהות עם הטענות עצמן; מספיק להסכים עם מי שמעלה אותן. בזה אני מתכוון כמובן להתנהגות של הארץ ושל נטורי קרתא במבצע "צוק איתן", אבל לא רק לכך. בשני הקצוות הללו יש שנאה פתולוגית: בהארץ היא שנאה עצמית, בנטורי קרתא היא שנאה לציונות. שנאה שמעוורת לחלוטין את העיניים, אוטמת לחלוטין את האוזניים וסותמת לחלוטין את המוחות. בקיצור: שנאה בדיוק מהזן שיוצר את האנטישמיות, ושגם היא מופנית לעבר מדינת היהודים. את האוטו-אנטישמים הללו צריך להקיא מקרבנו.