בדרך כלל יש מרוץ סמכויות בין בית המשפט למשפחה לבין בית הדין הרבני, ומקובל לחשוב שהיחסים בין הערכאות הם לכל היותר של נימוס הדדי מאופק. אבל אין זה אומר שלמשפט העברי אין מה לתרום לבית המשפט למשפחה. להפך, אומר השופט
צבי ויצמן - כיום בבית המשפט המחוזי מרכז ובשנים 2013-2005 בבית המשפט למשפחה במחוז המרכז.
"המשפט העברי לא שייך רק לדתיים, אלא נמצא בשורשים שלנו ומשפיע על כל אחד ואחד מאיתנו", אמר ויצמן בערב הפרידה מסגן נשיאת בתי המשפט למשפחה במחוז המרכז,
יעקב כהן, שערך (יום א', 14.9.14) ועדת מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין. "הוא עוזר לנו להביא לתוצאות נכונות בתחום הסבוך של דיני המשפחה". הנה סיפור אחד, בגוף ראשון של ויצמן.
שני אנשים מוכי גורל, חולי נפש, התאהבו בבית החולים לחולי נפש, הבחורה הרתה והם עברו לגור בבית הוריו של הגבר. נולד ילד, ובהיותו בן שישה ימים התאבד האב. כעבור זמן ביקשה האם לקבוע שהוא אבי בנה. הוריו התנגדו וטענו שהיא הייתה עם גברים רבים ובנם אינם האב. ברור שמאחורי הדברים הסתתר עניין כספי - מי יקבל את קצבת השארים.
היא אמרה לי: השתגעת?
ביקשתי מההורים לעשות בדיקת סבאות, והם סירבו. זה היה לפני חקיקת חוק מידע גנטי ולא ניתן היה לכפות עליהם את הבדיקה. האפשרות היחידה שנותרה הייתה לפתוח את הקבר ולעשות בדיקת רקמות למת. החוק אינו אומר האם יש סמכות כזו לבית המשפט למשפחה, ובלית ברירה ניסיתי למלא את הלקונה דרך המשפט העברי. שופט לפני שהוא בודק, ליבו כבר אומר לו מה צריכה להיות התוצאה הנכונה. כאן זה אומר: לבדוק את המת, כי יש לנו ילד שצריך לדעת מי אביו.
התקשרתי למכון הפתולוגי לבדוק מה המשמעות של בדיקת רקמות למת. ד"ר מאיה פרוינד ענתה לי: השתגעת? זה מה שאתה רוצה לעשות? צריך להביא שופל קטן, להוציא את הגופה, להוציא מתוכה את עצם הירך, לשבור את העצם, לגרוס לאבק חלק מסוים ממנה ואת זה שולחים למעבדה באנגליה - וגם אז לא בטוח שהתוצאה תהיה מושלמת, כי אחרי שנתיים-שלוש אובד החומר שממנו ניתן להפיק את המידע על האבהות. אמרתי שזה מידע חשוב ואכתוב אותו בפסק הדין, כדי שהוריו של הנפטר יידעו מה ייעשה לגופת בנם אם יעמדו בעיקשותם.
המת חייב בכבוד החי
במשפט העברי יש דעות נחרצות מאוד על
כבוד המת. החת"ם סופר אומר שביהדות האדם אינו רק פגר אלא הנרתיק לנשמה, ולכן יש כבוד לגופה. בעצם מכבדים את החיים ומזה מגיע כבוד המת. הדברים הללו, שפשוטים לכל יהודי, אינם פשוטים לאחרים שעורפים ראשים. אנחנו רואים את החיילים בציר פילדלפי שכורעים ומחפשים את שרידי חבריהם, ומבינים עד כמה כבוד המת נטוע אצלנו.
אבל אז מגלים פסיקה הלכתית שמראה שיש צרכים שבשבילם מותר לפתוח קבר ולבצע נתיחה של המת, למשל: כדי להתיר עגונה או לגלות מי רצח אותו. על-מנת לעזור לחי, עוברים על הכלל ופוגעים במת. גם המת חייב בכבוד החי, ונכנסים לדעת המת: מתי הוא היה מסכים שיפגעו בו. כתבתי שאפשר לעשות גזירה שווה ולפתוח את הקבר כדי לעזור לילד לדעת מי אביו.
בצורה הזאת אנחנו עושים שימוש חילוני במשפט העברי: לא כיצד פוסקי ההלכה היו קובעים, אלא כיצד יש ליישם אותה במדינה דמוקרטית. קבעתי שאפשר לעשות בדיקת רקמות למת, והותרתי להוריו שבועיים לחזור בהם להתנגדותם לבדיקת סבאות, אחרי שתיארתי בפסק הדין מה ייעשה לגופה. כעבור כמה ימים הם הסכימו לבצע את הבדיקה והסתבר שבנם הוא אביו של הילד. היום הם המשומרנים שלו, כי אמו התדרדרה ולא יכלה לטפל בו.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
