כיצד צריך המוסד לביטוח לאומי לחשב את שיעורי הקיצבה למי שנפגע בתאונת עבודה יותר מפעם אחת? בית הדין הארצי לעבודה הופך את פסק דינו של בית הדין האיזורי ונסמך על פרשנות שנוגדת את עמדת המוסד.
אדם נפגע בתאונת עבודה, ובעקבות זאת המוסד לביטוח לאומי קובע לו נכות יציבה בשיעור של 53%. בהתאם לחוק, המוסד קובע לו קיצבת נכות שמחושבת לפי שכרו לפני הפגיעה. בחלוף כמה שנים המבוטח נפגע בעבודה בפעם נוספת, באיבר אחר. בעקבות הפגיעה המוסד קובע לו נכות נוספת, אף היא בשיעור של 53%. איזו קיצבת נכות מגיעה למבוטח בסך-הכל?
חישוב פשוט הסוכם את שתי הנכויות מוביל לשיעור של 106%. האם פירוש הדבר שהמבוטח יקבל קיצבת נכות שגובהה עולה על שכרו כפי שהיה לפני שנפגע לראשונה? התשובה לכך שלילית וברורה, זאת מאחר שהחוק מגביל את תקרת הקיצבה ל-100% מהשכר הקובע. אך עולה השאלה, מהו אותו שכר שלפיו ייערך החישוב.
פעמיים 53%
עד לאחרונה המוסד לביטוח לאומי נהג לחשב את הקיצבה בגין הנכות השנייה שלא בהתאם לכושר ההשתכרות המירבי של המבוטח כפי שהיה לפני שתי הפגיעות, אלא לפי כושר השתכרותו הפחות לאחר הפגיעה הראשונה. מטבע הדברים, לאחר הפגיעה הראשונה, שהובילה כאמור לנכות בשיעור של 53%, יכולת השתכרותו של המבוטח ירדה. המוסד נהג לקחת, כבסיס לחישוב קיצבת הנכות בגין הפגיעה הנוספת, את כושר ההשתכרות ה"פגום" של המבוטח.
סוגיית חישוב הקיצבה בנסיבות שתיארנו התעוררה בעניינו של
עמוס בוחניק. בעקבות פגיעה ראשונה נקבעה לבוחניק נכות בשיעור של 53%. בחלוף כמה שנים אירעה פגיעה נוספת, והמוסד קבע לו נכות נוספת - בגין אותה פגיעה חדשה - גם היא בשיעור של 53%. אלא שהחישוב שערך המוסד היה מחוכם: בעת חישוב הקיצבה לאחר הפגיעה השנייה המוסד קבע, כי אינו יכול להעניק לבוחניק נכות כוללת בשיעור של 106%, ולכן הוא הפחית את שיעור הנכות השנייה, לצורך חישוב הקיצבה, מ-53% ל-47% (100% יחדיו) שתשולם לפי שכרו האחרון, הנמוך מכושר השתכרותו כפי שהיה לפני פציעתו הראשונה.
אין עיגון
בוחניק לא ראה עין בעין עם המוסד ופנה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה, אלא שזה דחה את תביעתו וקיבל את גישת הביטוח הלאומי. בוחניק לא ויתר וערער לבית הדין הארצי, וטוב עשה: הארצי הפך את פסק הדין של בית הדין האיזורי (30.10.14) ופירש את החוק לטובת המבוטחים וכנגד עמדת המוסד. הארצי קבע שבמקרה כזה, שעה שאדם נפצע יותר מפעם אחת, יש לחשב את הקיצבה שתשולם לו לפי יכולת השתכרותו לפני הפציעה הראשונה. השופטים ורדה וירט-לבנה, סיגל דוידוב-מוטולה ואביטל רימון-קפלן קבעו:
"לא מצאנו עיגון כלשהו בנוסחו של הסעיף לדרך הפרשנית בה בחר המוסד, במסגרתה מבוצעת הפחתה מלאכותית בשיעור אחת הנכויות... תכליתו של סעיף 320(ו)(3) הינה לקבוע תקרה לתשלום קצבאות נכות נפרדות, מתוך הנחה כי אדם אינו יכול לאבד יותר מ-100% מכושר השתכרותו. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש לחשב את אותה תקרה לפי כושר ההשתכרות שקדם לפגיעה האחרונה דווקא; מקובלת עלינו גישת המערער כי על-מנת להגשים את תכליתו הסוציאלית של הסעיף, יש לחשב את התקרה לפי כושר ההשתכרות המירבי של אותו מבוטח, היינו לפי בסיס השכר הגבוה מבין בסיסי השכר שנקבעו לו טרם פגיעותיו השונות".
בית הדין הארצי הבהיר, כי החוק אינו מונע מהמוסד להכיר במספר נכויות בשיעורים שחיבורן יחד עשוי לעלות על 100%. המגבלה היחידה שצריכה לחול על המוסד היא, כי התשלום הכולל של כלל הקצבאות לא יעלה על השכר הקובע (כושר ההשתכרות) של המבוטח לפני הפגיעות. עוד פסק דין המלמד, כי אין לקבל את כל קביעותיו של הביטוח הלאומי כאקסיומה, ובמקרים המתאימים ראוי לעמוד על שלך ולעתור לסעד בבתי המשפט.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
