שנאת היהדות כיסוד איסלאמי דתי

ההתקפה הרצחנית של מחבלים פלשתינים - נושאי תעודת זהות ישראלית כחולה - על ציבור מתפללים שלווים, בשכונת הר-נוף, בירושלים - אתמול - מפנה שימת לב ומזרקרת זרקור אור, להיבט הדתי של הסכסוך הלאומי הישראלי-פלשתיני, תוך שהיא ממקדת אותו, בתחום הסכסוך הדתי-לאומי, כאשר ההיבט הדתי מקבל חשיבות יתר והופך "לשחקן ראשי", בסכסוך הקיים בינינו, לבין הפלשתינים.

מהומות היתר המסוכנות שמלבה הרשות הפלשתינית, בירושלים המזרחית, בכלל ובתחומי מתחם הר-הבית, בפרט, מתפרשים ללא כל צל צילו של ספק כהסתה לאומית, המתבססת על גרעין דתי עמוק, המהווה חלק בלתי נפרד מהסכסוך הלאומי, הקיים בינינו לבין הפלשתינים. מי ששמע הרצאתו של פרופ' יצחק חסון, מהאוניברסיטה העברית, בירושלים, בכנס השני על מורשת יהדות דמשק, לא יכול היה שלא לתת הדעת לכך, "שחשיבותו" של מסגד "אל-אקצה", נושא כיפת הכסף, המצוי בשטח מתחם הר-הבית, אינו מסגד ארצי, המתוחם ותחום לתחום הר-הבית, אלא עניין לנו, במסגד שמימי, שמקומו ברקיע השביעי, בשמים. השיעים טוענים - כמפורט בכתביהם - כי מסגד "אל-אקצה", הינו המקום הקדוש השלישי בחשיבותו אצל המוסלמים, כאשר הסונים - מבין המוסלמים - טוענים, כי מיקומו של מסגד "אל-אקצה", הינו במתחם הר-הבית, בירושלים.

מתוך קריאה בכתביהם של השיעים הקדמונים, עולה, כי מדובר בבדותה, בכל הכבוד הראוי, שהפיצו בני בית אומיה. שושלת זו שלטה, אותם ימים, בארץ ישראל ובארצות נוספות - כל זאת, לאחר שבנו הם מסגד "אל-אקצה", בסמיכות למבנה המוסלמי הבנוי על גבי אבן השתיה, בפסגתו של הר-הבית, הידוע בשם: "כיפת הסלע" (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה; נקראת לעתים "כיפת הזהב").

מן הראוי להדגיש ולציין כי כפי שמפורט ומצוין ב"ויקיפדיה" - כי כיפת הסלע הינה המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשבת למופת אדריכלי ואמנותי ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האיסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם מסגד אל-אקצה. למרות זאת, היא מכונה בטעות, על-ידי רבים, בשם: "מסגד עומר". אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

מתוך קריאת הקוראן, כפי שמביא דברים ד"ר שמעון מרכוס, במאמרו המצוין: "שנאת היהודים באיסלאם" - הרי נביאם של המוסלמים, מוחמד, התאכזב והופתע, כשהתברר לו שהיהודים אינם מכירים בו כמשיח, אלא רואים בו עם הארץ, שלא הבין דבר וחצי דבר בבעיות דתם. היהודים הטרידו והקניטו מוחמד בשאלות שונות ותשובתם להם, גרמו להם, לצחוק. לדאבונו, כי רב, גילה מוחמד, כי הלוך מחשבתם של יהודי יתריב אינו תואם הלוך מחשבותיו הוא וכי הרמזים שהביא הוא מן התנ"ך, לא גרמו ליהודים להאמין בו ובקוראן, כספר דת, מחייב. כאשר נוכח מוחמד לדעת, שהיהודים אינם מוכנים להכיר בסמכותו הדתית, הרי גברה שנאתו אליהם. הוא פחד מהיהודים, שלא ייחסו לו כל סמכות וכל עליונות דתית שהיא. בשל העובדה שהם היו בקיאים בתנ"ך וידעו אותו טוב הימנו, הכי בוויכוחים שניהל הוא איתם, יצא הוא - וידעו על התחתונה. הדברים הגיעו, לעיתים, אף לנאצות וקללות ולעיתים גם למהלומות.

בסורה ה, פסוק פה לקוראן, מצוטטים דברים, בזו הלשון: "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו "נוצרים אנחנו"". זאת באשר יש בקרבם קשישים ונזירים ובאשר לא גבה ליבם. על-פי המסורת הערבית, הרי לאחר שנכבשה חייבר, הגישו היהודים למוחמד כבש מורעל ובתגובה הורה הוא לכנס אותם. משהבטיחו הם לומר לו האמת, שאל אותם האם הרעילו הם, הכבש שהוגש לו והם השיבו בחיוב. כאשר שאל מוחמד - בהתאם למסורת הערבית - אותם יהודים מדוע הרעילו הם הכבש, השיבו הם לו, כי הדבר נעשה כדי להיפטר ממנו, שהרי אין הוא אלא מתעתע ומכזב ואם הוא נביא אמיתי, שלוח האל, הרי הוא לא יינזק מכבש מורעל.

מוחמד נביא המוסלמים - לפי המופיע בסורה ב, פסוק עג לקוראן, אומר דברים, ביחס ליהודים, המאשימים אותם בכך שהם זייפני תנ"ך מושבעים, בזו הלשון: "ובהם בוערים, אשר לא ידעו את הספר, כי אם דמיון לכם ואין המה אלא בודים מלבדם, אכן אוי לאשר יכתבו את הספר בידיהם ואחר יאמרו "מאת אללה הוא" למען מצא בו שכר מועט. אוי להם מאשר כתבו ידיהם ואבוי להם מאשר ישתכרו". מי שממשיך לקרוא בקוראן, למד לדעת, שמוחמד, מאשים היהודים בכך, שהם הרגו את נביאיהם - כפי שהדבר מפורט בסורה ב, פסוק נח לקוראן - באלה המילים: "משה קצה נפשנו לאכל מאכל אחד, קרא לנו אל אלקיך, והוציא לנו מאשר תצמיח הארץ מירקותיה ומלפפוניה ושומה ועדשיה ובצליה". ויאמר: "התמירו לכם את הטוב ברע ממנו? לכן רדו מצרימה ומצאתם שם את אשר שאלתם". ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אללה עקב אשר בחשו באותו אללה ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת (להם) עקב אשר מרו ויעברו חק".

לאחר שניצח מוחמד בקרב "בדר" ניצחון שלא היה צפוי, מבחינה הגיונית וצבאית, כאחת - הרי סילק הוא היהודים שהיו, באותו אזור, הלא הם יהודי "ביני קינקאע", שלא היו חקלאים, אם כי היו צורפים, בעלי קרקעות, בלב ליבה של העיר מדינה. מוחמד רצה קרקעות אלה מאוד מאוד, כדי להקים עליהם שוק משלו, שיתחרה בשוק של מכה. כשסילק מוחמד יהודי "בינו קינקאע" מאדמתם, באו אליו אנשי קהילת היהודים האחרים וטענו נגדו, מדוע נוהג הוא כך כלפיהם ובתשובה אמר הוא להם: "אין לכם מה לדאוג. אלה בגדו, אלה רצו לעזור למכאים במלחמה. אתם אחים שלי". למשמע דבריו אלה של מוחמד, נרגעו היהודים ואמרו לו: "אנחנו אחים שלך". משנכשלו המוסלמים, בקרב "אוחוד" וחזרו מובסים, לעיר מדינה, אומר להם מוחמד, לא להוריד כלי המלחמה עליהם, שכן הם ממשיכים לשבט "בנו נצ'ייר" היהודים, שהיו חקלאים בעלי קרקעות משובחות. משנשאל מוחמד מה אירע, השיב שהמלאך גבריאל הודיע לו, זה עתה, שחייבים לסלק יהודים אלה מאדמתם, תוך שהוא הטיל מצור עליהם ואילץ אותם לצאת וליטוש אדמתם, בתנאים גרועים הרבה יותר מהתנאים שיצאו יהודי "ביני קינקאע".

לא נכביר עליכם בציטוטים, מציטוטים שונים בקוראן, המבססים, כולם כאחד, שנאת האיסלאם ליהדות, אלא נסתפק בכך שהשיעים המוסלמים פוסלים נישואים עם נשים יהודיות, תוך שהם מסתמכים על סורה ב, פסוק רכ לקוראן, שעניינה עובדות אלילים, כאשר הכוונה הינה לנשים יהודיות ולעניין זה נכתב, באותו מקום: "ולא תיקחו את המשתפות (עובדות האלילים - ח"ש) לכם לנשים, עד אם תאמינה".

הידרדרות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מסכסוך לאומי, עד כדי מתן אופי לסכסוך זה של סכסוך דתי-לאומי, הינה מסוכנת ביותר, שכן הלהבת והלהטת היצרים, על-רקע של אמונה ועל-רקע של: "שמירה על מקומות קדושים", עלולה להצית אש בקרבם של כ-314,000,000 מאמינים מוסלמים, כאשר כל אדם רביעי בעולם. הינו מוסלמי. הפיכת הסכסוך הלאומי לסכסוך לאומי-דתי, עלולה לגרום למלחמת עולם בין הישות הציונית-הישראלית, למיליוני מאמינים מוסלמים, אשר אחריתה, מי תשורנו.

יש להחזיר את השד העדתי במהירות אל תוך בקבוק הפלאות האטום והשקוף ולהסתפק באגדות, בלתי מזיקות, בעליל, מסוג אגדת "עלי באבא ו-40 השודדים", תחת לתת למיליוני מאמינים, שטופי להט דתי ומשיחי, לכלות בנו זעמם ולהרוג בנו והכל - הכל בחסדי להט דתי-משיחי. אם לא ישכילו המוסלמים הדתיים עצמם, ראש וראשונה, להבין כי השד הדתי-לאומי, הינו מסוכן כלפיהם, באותה מידה, כפי שהוא מסוכן, כלפינו אנו, הרי סופם של דברים, ייגררו גם "הכופרים הנוצרים" אל תוככי קלחת פוליטית-דתית-לאומית זו. מלחמת העולם השנייה, תיחשב כ"משחק ילדים", לעומת מלחמת הכל בה כל כל, שדורשי עיתים, יכנו ויקראו אותה בשם "מלחמת העולם השלישית".