הסיפור של כולנו

השנה היא 1972. רבי קרמר מלמד בסי-סן ואהרון חסון, יהודי אמריקני דור שלישי, הוא אחד מתלמידיו. סביו וסבותיו של אהרון הגיעו מכרתים לארה"ב ב-1920. סבו היה ממקימי בית כנסת תפארת ישראל - בית הכנסת הספרדי בשדרות ווילשייר (למרגלות הגבעה מסיני טמפל) - ונשיאו, וכך גם אביו.

רבי קרמר התלהב מעבודה שאהרון הגיש והציע שימשיך בעבודת מחקר שבמהלכה הוא יראיין יוצאי האי כרתים כאן בלוס אנג'לס. הראיונות הוקלטו בקסטות (המדיה באותו הזמן) אך לא בוידאו, וחבל שכך.

המרואינים היו בשיא כוחם, הזכרונות שמורים וברורים, היכולת להתבטא במיטבה. היום רובם קבורים ב"בית המנוחה," בית קברות מזרחית לדאון טאון לוס אנג'לס. את מצבותיהם ניתן לראות באתר העמותה להיסטורית יהודי כרתים שהקים אהרון.

ארבעים שנה לאחר מכן פרויקט דומה, אך נרחב יותר, והקשר היחיד לאהרון הוא שחלק מהאנשים שהוקלטו בעבר מרואיינים עתה מחדש, על-ידי מישהו אחר. המטרה: לראיין את כל יוצאי כרתים שחיו באי לפני מלחמת העולם השנייה ועודם בחיים. התוצאה: סרט תיעודי המתמצת מאות שעות של ראיונות בצורה "מודרנית" ו"אמנותית" מדי לטעמי. אך לפחות יש את כל חומר הגלם, אותן מאות שעות מוסרטות, והן מחכות שיבוא מישהו מוכשר ויעשה מהן סרט מעניין.

עיקרו: "אסור לשכוח. חייבים לספר. חייבים לדעת."

המרואיינים באים בימים. הזמן עשה את שלו, ולכן חבל שהקלטותיו של אהרון נעשו רק בקלטות שמע (אודיו).

עשורים של פעילות יחיד

עברו כאמור ארבעה עשורים. הרב קרמר נפטר כבר לפני למעלה מעשור. אך השילוב של פרופסור שאיפשר, הנחה והדריך תלמיד ללמוד את עברו עם תלמיד שלקח מחויבות זו על כתפיו כמשימת חיים עודנו נושא פרות עד היום הזה.

מדי שנה ביולי מתקבצים כמה מאות "יוצאי כרתים" (קרי צאצאיהם) בכרתים. הם מגיעים מכל העולם (מהארץ לכרתים טיסות יומיות ישירות). מדי שנה, אהרון שולח לוח שנה יהודי ליוצאי כרתים ברחבי העולם כולו. לוח שנה, כמו אלו שאנחנו מוצאים בעתונים המקומיים בעברית, במאפיות המקומיות היהודיות או בבתי הקברות היהודים. היסטוריה. פרטים, עובדות, הגיגים ותמונות מן העבר כתמונת רקע לחודש הנוכחי. אהרון גם מקדם ספר שנכתב על-ידי אסתר פינץ-מנשה, פרופסורית במילאן, איטליה, "היסטוריה של יהדות כרתים" ושהוא הוציא לאור.

בהקדמה לספר מצוטט הרב טרפון הכהן, רבו וחברו של רבי עקיבא: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להבטל ממנה" ומוזכרים אנחנו את שאמר הנביא יואל (א:3): "עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר."

בשנת 1997 אהרון ביקר בכרתים. באי בית כנסת, זכר לתפארת עבר, וקהילה יהודית שמספר אנשיה כאצבעות על יד אחת או על שתי הידיים. הוא ביקש רשות מהארגון האחראי על בית הכנסת לתלות תמונות בשני חדרים ששימשו למעלה מחמישים שנה לפני כן כחדרי תפילה לנשים. "כל זמן שתכסה את העלות הקשורה בכך, נאפשר לך לעשות זאת."

זו הייתה תחילתו של המוזאון היהודי בכרתים. המקום עצמו הינו גלעד לתקופה היסטורית קדומה בהרבה, שכן הבניין נבנה על-ידי הצלבנים, ועובי חלקם מקירותיו כמטר. מאז התווספו ארבעה חדרים נוספים יעודיים למוזאון. זהו מוזאון בתוך בית כנסת, ומוצגת בו קהילה חיה, נושמת, בועטת ואוהבת, שנכרתה ביום אחד בשנת 1944 עת הקהילה כולה צוותה לאסוף את כל דברי הערך, להתקבץ במקום מסוים ומשם הם נשלחו לאושוויץ.

למה דומה הדבר? לסיפור האהבה של פולין היום עם כל מה שקשור ליהדות - תרבות, שפה, אוכל, היסטוריה. מוזאונים, פסטיבלים, חגיגות שלמות ממש, רק שאת היהודים הם רצחו בשיטתיות, שרפו במשרפות, הרעילו בגזים, הרעיבו למוות, התעללו וניצלו עד תום.

שימור העבר

לפני שנה בת של יוצא כרתים שחיה בפורטלנד שלחה לאהרון מאה ספרים מביה"ס להכשרת רבנים בכרתים שאביה הביא איתו לארה"ב. השנה היא שלחה ציצית שהוא נהג ללבוש, מזוודה מאותה תקופה (לפני מאה שנה) וכמה ספרים נוספים.

גם אצלנו, האשכנזים, הסיפור דומה. דור של אמריקנים שהיגרו לארה"ב באופן חוקי מארופה של לפני או אחרי המלחמה (היא מלחמת העולם השנייה) הוא היום בשנות התשעים לחייו. זהו דור הולך ונעלם, המשאיר אחריו ספרים ביידיש וספרי תפילה שנראה שלאיש אין בהם ענין וגם לא רצון להחזיקם.

יידיש שפה מדוברת ברחובות ירושלים בקרב הדתיים האולטרה-חרדים, אך בין האמריקנים היהודים, זוהי שפה הולכת ונעלמת. פה ושם נעשים מאמצעים להחיות את שפת היידיש, כך כאן - פעיל מאוד מייק בורשטיין - ובמיאמי. בנוסף ישנו גוף שלא למטרות רווח אליו שולחים אנשים אוצרות ספרים שלאיש אין בהם צורך וכאמור גם אבד כל ענין בהם. כל כך הרבה ספרים נשלחו, בית קברות ליידיש, וכבר קטן המקום מלהכיל.

ברחוב השלישי, בין שדרות לה סיינגה וקרסנט הייטס ישנו בנין קומתיים. בין גן למשרדים של ארגונים ימניים המשויכים היום לשמאל, ישנו אולם עצום עם ספרים ביידיש, ספרים מתחילת המאה הקודמת ואילך. פעם שפה מדוברת, אותה ידעו רבים והשתמשו ביום-יום, ואילו היום שפה שפירפורי הגסיסה האחרונים שלה נמשכים ונמשכים. אם אשאל אתכם לנחש מי חוגג את שפת היהודים, בלי לחשוב הרבה ודאי תענו: פולין! אכן כך - החגיגות בעיצומן ואף ללוס אנג'לס הגיעו. התאטרון האגדי היהודי של ורשה הציג מחזה מוזיקלי ביידיש בתאטרון ווילשייר איבל ב-11 וב-12 בנובמבר.

התקשרתי לשאול אם תהינה כתוביות באנגלית, כך שנוכל לעקוב אחר הקטעים המוזיקליים ולהבינם, כמו שניתן לעשות באופרות. התשובה הייתה שלא. העיקר הוא שהקונסוליה הפולנית קידמה את הארוע, וכל הכבוד להם על כך.

ראו, ככל שעוברים הדורות, אנו מתרחקים מההיסטוריה ומהיהדות גם יחד. גם שפה משותפת כמעט שאין בין אדם לבין ניניו, ביחוד בסוף ימיו. כאילו אנשים זרים הם, כאילו אין אותו הדם זורם בהם.

לא מזמן פניתי לד"ר דניאל גורדיס בירושלים. הסידור בו משתמשים בבית אבות מסוים בלוס אנג'לס נערך על-ידי רוברט גורדיס. מתברר שזהו - סבו. שאלתי אם הוא רוצה עותק או שניים משנת 1944 או 1945, אך הוא ענה "תודה, אך יש לנו מספיק עותקים." אני בחרדת קודש כמעט אוחז באותו סידור, כל פעם שהוא מגיע לידי, שכן דפיו מצהיבים וכמעט מתפוררים למגע, כמו נייר משי שניתן לראות דרכו, מרוב שימוש של כל אותן השנים. אני מפחד שעם כל נגיעה נוספת, הדף יהפוך לאבק ויעלם כלא היה, מקסם שווא, מתוך ידי ממש.

חייבים לשמר, אך צריך גם לצקת תוכן, שהדור הנוכחי יתחבר, ישתייך ויהפוך את ההיסטוריה לחלק אמיתי, אינטגרלי ובלתי פריד מהוויתו הוא. קרי, צריך להפוך דבר של העבר לדבר שלדור הנוכחי הרגשת בעלות עליו.

המרכז הספרדי בראשות הרב בוסקילה עשה זאת באמצעות אירוע ההתרמה הדו-שנתי. אהרון עושה זאת בנוגע לאי כרתים. מי יודע, אלמלא הצטלבה דרכו עם הרב קרמר בסי-סן - מורה ותלמיד - לא היה לנו את כל שהוא עשה משך ארבעים השנים האחרונות.

הסיפור של כולנו

מהלך פסטיבל הסרטים הספרדי הוקרנו שני סרטים על האי כרתים והקהילה היהודית המשגשגת שם טרום מלחמת העולם השנייה. על סרט אחד כבר סיפרתי. הסרט השני מאיטליה, ובו מככבים שלושה מניצולי הקהילה היהודית: המסע הארוך ביותר, מכרתים לאושוויץ.

מקהילה שמנתה כשלושת אלפים אנשים שרדו כשישה אחוזים, ואלו וצאצאיהם מפוזרים היום ברחבי העולם. איש לא חזר לאי כרתים, וכך נכרתה הקהילה לגמרי, עץ לתפארת שהתמר אל על, וכל שנשאר הוא הגזע המת המבצבץ מתוך האדמה.

שורשים לתפארת, ולאחר שהעץ נכרת, מי זוכר, מי יזכור, מי ידע לספר? הים הכחול-כחול. החיים כקהילה יהודית, כמעט כמו משפחה אחת גדולה. נשיא הקהילה. השפות הרבות שכולם ידעו על בורין. עליית הפאשיזם לשלטון באיטליה והצטרפות הנוער היהודי לתנועות הנוער והבעת התמיכה במוסוליני. הנזירים בבית הספר שחייבו את הילדים היהודים להיות בבית הספר בשבתות, אך פטרו אותם מכתיבה. האוכל. ניחוח האפיה. וריח הבשר הנצלה - בשר האנשים במשרפות באושוויץ.

המעבר בסרט בין החיים האידיאלים של הקהילה היהודית בכרתים להגלייתם בכוח דרך יוון לאושוויץ מרטיט את הנשמה ומרעיד את הגוף. בשלוש ספינות העבירו אותם, וקציני האס-אס עמדו משמר, אך הנוסעים (שניצלו מהמחנות) זוכרים שהקצינים לא היו מודאגים, למרות שהיו בחורים יהודים צעירים שהיו יכולים להתנגד ואולי אף להציל את כלל הקהילה של כרתים. להפנות את אותן ספינות לטורקיה או ליעד אחר. הם לא ידעו. הם לא תארו לעצמם. גם כשהפרידו את הנשים והגברים בהגיעם למחנה הרכוז, לחיים ולמוות, גם אז הם עדיין לא ידעו. רובם כאמור נספה. רק מתי מעט שרדו.

את הסרט חייבים להראות בבתי ספר - מילקין, יולה, שלהבת, טמפל עמנואל, סיני טמפל, ואלי בית שלום. אין זה סרט של "ספרדים" או "יוצאי עדות המזרח." למרות שהמדובר בקהילה קטנה שנכחדה (ומעט הניצולים לא חזר לכרתים), זהו הסיפור של כולנו.

ספרדים, אשכנזים, כולנו עם אחד

למרות שיש כל כך הרבה קהילות אחרות, קטנות וגדולות, שגורלן לא שפר, חייבים לשמוע את הסיפורים של כל אחת ואחת מהן. להקליט. לרשום. לשמר ולשמור. לי ולאי כרתים אין ולא כלום. איני נצר לאנוסים. לא ביקרתי בחיי בכרתים. אין לי חברים משם, ואיני מכיר אנשים שזו מורשתם. אך הסיפור של כרתים הוא גם הסיפור שלי, בן ונכד לניצולי שואה מליטא ומפולין.

קהילות לתפארת שנעלמו במחי יד הנאצים. הסבל הנוראי, השרידות, האכזריות והשיטתיות שאינן יודעות גבול, הגבורה העילאית והעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה.

ארץ ישראל. בית ולאום. ארץ בה כולם סבלו ביחד, למרות שאלו צעקו ודרשו ואלו עמלו בשתיקה. ארץ לתפארת הם יצרו במו ידיהם, יש (כמעט) מאין. אין הבדל בין "ווז-ווזים" לבין "שחורים" (ואיני מתכוון בשימוש בכינויים אלו כמילות גנאי). נהפוך הוא, אותו שילוב של יהודים שאותו דם זורם בעורקיהם, אלא שאלו גרו מאות שנים בארופה ואלו בארצות ערב, יוצר בליל משובח, מרתק, אקסוטי מאין כמוהו. ומתוך אותה עיסה עולה ותופחת עוגה לתפארת, ריחה למרחוק נישא, ומראה משובח.

תודתי לרב בוסקילה ולמרכז הספרדי שגרם לי לתמוה מדוע יש צורך בפסטיבל סרטים "ספרדי" בנפרד מפסטיבל הסרטים הישראלי. חשבתי שברצונו לגרום לחיץ, להפריד, לחדד את ההבדלים - לא כך הוא.

הרב בוסקילה הצליח לקבץ קהלים שונים שאחרת לא היו מגיעים לא לפסטיבל זה ולא לפסטיבל אחר. פתאום נגלו בפני קהילות קהילות, כולן חלק מהאריג ששמו "לוס אנג'לס רבתי," אך חשוב יותר, כולן חלק מהעם היהודי, העם שלי. אלו יוצאי כרתים. אחרים יוצאי עירק. אלו מתימן. אלו ממרוקו. הנה גם כמה פולנים, ליטאים, רוסים, גרמנים ואחרים הגיעו - הפסטיבל גם שלנו, המורשת לא שונה מזו שלנו!

בא יהורם גאון וטווה את כל החוטים האלו לשטיח מרהיב ביופיו.

ואולי היה זה הרב בוסקילה ולא יהורם גאון, שאסף נקודות אור, נרות בוערים בדד, והזכיר לכולנו שישנם רבים כאלו, ושכולנו ביחד אור גדול, אור אחד, אור לגויים. זה אוסף ומקבץ לאגודה אחת, בעוד יהורם גאון שר את שיריו כרקע מרהיב ביופיו שמתגלה לנו מעוצמת האור בידיו של הראשון ומקרין חזרה אור וקול בעוצמה רבה עוד יותר.

לדני בוסקילה תודה, על שהראה לנו שאנחנו משפחה אחת, משפחה עם מכנה משותף, עץ נהדר שענפים לו רבים, אך כולם מחוברים לגזע איתן, וזה מעוגן היטב שכן הוא קשור למערכת שורשים עמוקה, עניפה וסבוכה.

אני מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הבא, בעוד שנתיים, ובינתיים אסיר תודה אני לפועלו של הרב בוסקילה על שהזכיר לי את ה"סיפור של כולנו!"