הבית היהודי: מפלגה דתית-חילונית (חלק א')

ההתנפלות המשותפת, החוצה קווי ימין ושמאל, בפוליטיקה בישראל, שמטרתה להבאיש ריחה של מפלגת הבית היהודי על סירובה להכיר בנישואים חד-מיניים, כנישואים תקפים וחוקיים במדינת-ישראל, מדגימה בצורה - חדה ביותר - הדילמה של מי שחרתה על דגלה ניסיון נועז, להגיע למצב דברים של היותה המפלגה הגדולה ביותר בישראל.

הבית היהודי הצליחה לראשונה בתולדות הפוליטיקה הארצית, בישראל להקים מפלגה דתית, הפוזלת ולעתים מביטה, אף ישר בעיניים ובחציפות יתרה - בפניו ובעיניו של הבוחר החילוני. הבית היהודי החליטה, כי הגם שבבסיסה עומדת תפיסת עולם דתית-לאומית, הרי היא תשווק עצמה לציבור הבוחרים, כמפלגה הפתוחה לכולם - דתיים וחילוניים, כאחת. במסגרת תפיסת עולם זו, כללה היא בשורותיה, במיקום בולט ברשימת המועמדים לכנסת הקודמת, פעילה חילונית לחלוטין, בעלת תפיסות ימניות, הלא היא איילת שקד, שמזה קרוב לשנתיים ימים הינה ח"כ איילת שקד. למעשה ובפועל - מדובר בעלה התאנה החילוני של הבית היהודי, שכן מעבר לאיילת שקד, אין חברי כנסת חילוניים - במוצהר - בשירותיה של מפלגת הבית היהודי.

עם זאת, אל נא תמהרו לשפוט מפלגת הבית היהודי, לחומרה, על חסרון מועמדים חילוניים בשורותיה, ברשימתה הקודמת, בבחירות האחרונות לכנסת, שהתקיימו לפני כשנתיים ימים. מצב דברים זה עתיד להשתנות - ובמהירות רבה. מי שרוצה להפוך למפלגה הגדולה ביותר בישראל, אינה יכולה עוד להיחשב למפלגה סקטוריאלית, קרי, מפלגה של בוחרים ונבחרים שהינם בעלי תפיסת עולם ואורח חיים ימני-דתי בלבד. יש צורך בפתיחת השורות לציבור החילוני. זאת בדיוק תפסו, נפתלי בנט ואיילת שקד, יחדיו. לכן, בבחירות המקדימות במפלגת הבית היהודי, הושם דגש על פתיחת השורות גם למי שאינם מקיימים אורח חיים דתי, באופן יומיומי ושוטף והתנאי לקיום אורח חיים דתי, יומיומי ושוטף, אינו חלק ממצע מפלגת הבית היהודי, כמו נכונים הדברים לגבי מפלגות חרדיות, בוודאי וכמו שהיו דברים נוהגים, בעבר, במפד"ל שעל חורבותיה צמחה מפלגת הבית היהודי.

העובדה שמפלגת הבית היהודי, מגמגמת בנושא סירובה להכיר בנישואים חד מיניים, כנישואים תקפים וחוקיים במדינת ישראל, שעה שמועמדים חילוניים, היכולים וגם אמורים להיבחר כחברי כנסת, מטעמה של מפלגה זו, מראה על הבלבול הרעיוני השורר - כיום - במפלגת הבית היהודי. העקרונות האידיאולוגיים של מפלגה זו טרם נוצקו וטרם גובשו כיסודות של ברזל ולכן יכול ח"כ מכהן, כמו אל"ם (מיל') מרדכי יוגב להצהיר, כי מפלגת הבית היהודי תומכת בתפיסת עולם יהודית ומתנגדת - לחלוטין - להכרה חוקית, בנישואים חד מיניים. מאידך-גיסא, יושבת לצידו, באולפן הטלוויזיה, עורכת-דין חילונית לחלוטין, "המסבירה" עמדות הבית היהודי, לשיטתה היא, תוך תקווה שבתוך כמה שנים יתקבלו עמדותיה הליברליות, בזכות הכרה נישואים חד מיניים, כחלק ממצע מפלגת הבית היהודי.

אם חפצת חיים מפלגת הבית היהודי ואם מעוניינת היא להפוך למפלגת רוב, כפי שמצהירה היא - לאחרונה - בשער בת רבים, הרי חייבת היא לזנוח את תפיסותיה הסקטוריאליות הדתיות ולהצהיר עליהם כעקרונות יסוד, אולם כעקרונות בלתי מחייבים, הפתוחים לשינוי, בליבון בתוך המסגרות והמוסדות המחייבים של מפלגה זו. גם תנועת החרות מיסודו של ארגון האצ"ל, הייתה תנועה שחרתה על דגלה את האידיאולוגיה של: "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן". עם זאת, משעלתה תנועת הליכוד לשלטון, לראשונה, בהיסטוריה שלה, בעקבות הבחירות שהתקיימו בתאריך 17.5.1977 - הידועות בספרי הלימוד של מדע המדינה בשם: "בחירות המהפך" - הבין האידיאולוג הראשי של תנועת החרות, שהיוותה אבן הפינה ואבן הראשה של תנועת הליכוד, שהייתה איחוד של מפלגות חרות הליברלים, לעם ועוד כמה רסיסי מפלגות, כי אידיאולוגיה לחוד ומציאות חיים פוליטית לחוד ואין השתיים חיות במשותף, באותו בית ותחת אותה קורת גג אחת.

מי שלמד על בשרו שלו, כי לא ניתן לממש - בהכרח - אידיאולוגיה של תנועה, ההופכת למפלגת שלטון, עם עלייתה לשלטון וקבלת הגה ההנהגה בידיה, היה ח"כ שמואל כ"ץ, ממקימי תנועת החרות וחבר הכנסת הראשונה, מטעמה, בכנסת. בשנת 1977 נקרא שמואל כ"ץ על-ידי מנחם בגין להיות יועץ ראש הממשלה להסברה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1978, פרש שמואל כ"ץ מתפקידו זה עקב חילוקי דעות עם מנהיג תנועת הליכוד, מנחם בגין, בעיקר עקב כוונותיו המדיניות החדשות של בגין, שהיוו לדעת שמואל כ"ץ סטייה עקרונית מהדרך הנכונה שאותה ביקשו וותיקי תנועת החרות והאידיאולוגים שלה, להנחיל עם ניצחון הליכוד בבחירות, בעקבות המהפך הפוליטי של חודש מאי, בשנת 1977. בשנת 1979 פרש שמואל כ"ץ, מכל פעילות שהיא, בתנועת החרות.

מתברר ומסתבר, כי מי שמאמץ את תורת ה"ריאל פוליטיק", בצורה מוצלחת ביותר בפוליטיקה הישראלית, הינו מנהיג תנועת הבית היהודי, נפתלי בנט. נפתלי בנט התמודד ברשות תנועת הבית היהודי, בבחירות האחרונות לכנסת ה-19, כאשר ברשימת הבית היהודי נכללו חברי הכנסת הבאים: אורי אורבך, אבי וורצמן, אורית סטרוק, אורי יהודה אריאל, מרדכי יוגב, ניסן סלומינסקי, אלי בן-דהן, זבולון כלפה, יוני שטבון, נפתלי בנט, שולי מועלם-רפאלי, איילת שקד. חלק נכבד מחברי הכנסת ששמותיהם נזכרים מעלה, הינם בעלי דעות ותפיסת עולם ימנית ניצית, דתית קיצונית. נפתלי בנט, הצליח להחביא אותם, משך כל תקופת כהונתו בכנסת ואף הצליח לשוות לתנועת הבית היהודי, סגנון של מפלגה ימנית, בלתי קיצונית ובלתי דתית-קיצונית, בעליל.

ה"ריאל פוליטיק" שהינה תאוריה במדע המדינה ובתורת היחסים הבינלאומיים השואפת להציג מבט על העולם "כמו שהוא", ללא ניסיון לתקן וגם/או לייפות אותו, "מתלבשת" ככפפה ליד, על-ידו של נפתלי בנט, נראה שהוא אימץ, מלה במלה, תורתו של אבי הריאליזם, הנס מורגנטאו, שהניח היסודות לתפישה הריאליסטית בטביעת ההנחה שטבען של מדינות הוא אנוכי ואינטרסנטי, ושכל מדינה פועלת למיקסום רווחיה ושמה דגש על פיתוח של עוצמה צבאית. לשיטת מורגנטאו, שאומצה - במלואה - בידי נפתלי בנט, הרי האסכולה הריאליסטית, כמו-גם פועלן של המדינות מונע על-ידי השאיפה להשגת כוח פוליטי או צבאי, ולא על-ידי עקרונות מוסריים ואידיאליים. נראה כי אם ימשיך נפתלי בנט בדרכו זו ויצליח להחביא את שותפיו הקיצוניים, הימניים והדתיים-הקיצוניים, ייתכן שתנועת הבית היהודי תהפוך למפלגה הגדולה ביותר בישראל.