ארץ ציון

הפרשה פותחת בדברים קשים מפי הקב"ה בדברו אל משה נוכח דברי משה אל הקב"ה שאמר בסוף פרשת שמות ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה/כב) רק משה יכול היה לדבר אל הקב"ה בלשון המביעה תרעומת מעין תוכחה על כן דבר אלוהים אל משה כי הכינוי "אלוהים" לפי חז"ל, מסמל מדת הדין, לא כן שם הויה ה', המסמל מידת הרחמים כשהקב"ה רוצה להעניש את הרשעים, "להכרת מארץ זכרם" נאמר אז אלוהים וכאשר רוצה לתת לצדיק שכר נאמר שם הויה ה': נותן שכר טוב ליראיו.

כאשר משה פונה אל הקב"ה בְּתַרְעֹמֶת כמעין טְרוְּניָה מדבר "אלוהים" אליו ואומר: וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב, אבותיך בכנוי אל שדי זאת למרות שזכותם גדולה אצלי, ואף על-פי כן לא נודעתי להם בשמי כפי שאני נודעתי לך. ובכן דע לך משה: שמעתי את נאקתם של בני ישראל ולקחתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כי אני ה' (ו / ה, ו, ז) כי את אשר הבטחתי לאבותיכם אני מקיים ואף על-פי כן דיברתי אל אברהם בברית בין הבתרים בהימולו כי אני אל שדי. וכך גם דיברתי אל יצחק בהבטיחי לו לתת לו ולזרעו את כל הארצות האלה. וליעקב אמרתי: "אני אל שדי פְּרֵה וּרְבֵּה וגו'". משמעות צירוף המילים "אל שדי", שהקב"ה מדבר אליו: דע כי אני מבטיח ומקים.

הייחוס השושלתי של מנהיג חשוב כשבא לציין השושלת הטובה שמעשיה טובים וצאצאיה טובים. היחוס של המנהיג במקרה זה, מבדיל את המנהיג מאחרים בטיב וביושר וכמובן מגדיל את יוקרתו בעיני העם. ברם אין בעובדה שהמנהיג בעל יחוס מורם מעל כדי להבטיח שהוא יהיה מנהיג ראוי להנהיג. אלא אם יוכיח זאת במעשיו ובהצנע לכת.

לעיתים מנהיג מן השורה ואפילו מפשוטי העם שאינם מיוחסים, יכול להיות מנהיג ראוי וטוב שעולה על המנהיג בעל היחוס הרם. בפרשה וָאֵרָא היחוס השושלתי קיבל חשיבות יתרה. הדבר נעשה כדי לחזק את מעמדם של משה ואהרן שהקב"ה בחר בהם להנהיג את העם כמנהיגים ויקום מי שיקום ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? (שמות ב / יד).

מה עוד ומשה עתיד לעמוד בפני פרעה הנחשב על-ידי המצרים כאל ולצוות עליו בשם ה': שלח את עמי ויעבדוני. (ז / כו) כפי שעולה מן נכתוב משה כבר נתנסה אצל העם באי ציות לו, למרות שבט בשליחות אלוהים, ומשה פונה אל הקב"ה ואומר לו: הן בני ישראל לא שמעו לי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. (ו / יב) אלא שהקב"ה ציווה על משה ואהרן שימשיכו בשליחות בשם בני ישראל אצל פרעה. ומכאן ואילך עובר המקרא להביא את שמות שושלת משה ואהרן כך: אלה ראשי בית אבתם ראובן וגו'.. (ו / יד) ועובר אל צאצאי שמעון ומסיים בצאצאי לוי.

כיוון שכונת התורה להאדיר שמם של משה ואהרן ממעיט הכתוב בראובן בהזכירו את חנוך ואת סלוא ואת חצרון ואת כרמי ובשמעון, מזכיר הכתוב את ימואל וימין ואוהד ויהין וצהר ושאול בן הכנענית. ברם בלוי שהוא דור ראשון מרחיב הכתוב דור שני גרשון וקהת ומררי, ועובר לדור שלישי של גרשון שצאצאיו הם: לבני ושמעי ועובר לצאצאי קהת שהם: עמרם ויצהר וחברון וְעֻזִּיאֵל וממשיך בדור שני במררי שצאצאיו הם מחלי ומושי בני ומכאן ואילך עובר לדור שלישי לצאצאי עמרם בן קהת בן לוי ומרחיב בכך שמספר מי הייתה אשת עמרם יוכבד דֹּדָתוֹֹ (זוכרים אנו את יוכבד שנולדה בין החומות ונשלימה את מנין האים מצרימה ל-70 נפש) כדי לידע אותנו כי יוכבד ילדה את אהרן ואת משה ואת מרים והכתוב אף מרחיק גם לצאצאי אהרן: נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר שעתידים להיות כהנים משרתי בקודש.

הכתוב גם לא דילג על התורה על קרח ואחיו בני יצהר הוא נכדו של לוי. כי עתיד קרח להיות גיבור אחת הפרשות הממרידות והסוערות ולשנות את אורך תקופת ההליכה במדבר ל-40 שנה. כל זאת כדי לתת למשה ואהרן מעמד מיוחד של מנהיגים שיש לאל ידם להוציא את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם. (ן / כו) מטרת הדברים היא קודם כל שבני יבינו כי משה ואהרן הם מיוחדים ומיוחסים מכל היתר, לכן העם צריך לציית להם ולתמוך בהם בהתייצבם אצל פרעה.

השאלה המתעוררת כאן מה רצה הקב"ה להשיג משליחת משה ואהרן אל פרעה, אם לא לשלוח את ישראל מארצו ללכת אל ארת כנען, המובטחת לישראל. אלא מה יש כאן מטרה נוספת נעלמת משליחותם של משה ואהרן אל פרעה. וזה עולה מדברי אלוהים אליהם: ואני אקשה את לב פרעה (ז / ג) כדי שיאות לשלחם ולחזור בו.

הקב"ה שלל מפרעה את הבחירה החופשית להסכים על-ידי זה שהקב"ה יקשיח את ליבו ויחזור בו מהסכמתו. על זה יש פרשנות מרַבֶּנוּ עובדיה ספוֹרנו שהקב"ה לא רצה רק להכניע את פרעה, אלא רצה גם שפרעה יהרהר במעשיו ובדרכו ויבין כי הוא איננו אל הכל יכול, כי יש אל עליון והוא שנותן ולוקח והוא שמיטיב ומעניש.

הקשחת לב פרעה נועדה כאמור: למען שתי אותתי אלה בקרבו (בא י / א) ועד אשר יאמר: חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (ט' כז. מעין חזרה בתשובה, וכשמדובר במנהיג זר לישראל ללמדו לנהוג במדת הרחמים, ולהכניס בליבו יראת שמים, זאת כדי שפרעה יכיר בכוחו של אלוהי ישראל, היה צורך להכותו ולהכות עמו את כל 10 המכות. דבר נוסף נהג הקב"ה בלהקשיח לב פרעה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' המטרה לסלק כל פקפוק טהרהורי חטא מלב ישראל, על כן הקשיח הקב"ה לב פרעה. דעה אחרת: הקשיח לב פרעה כדי להענישו בכל 10 המכות כי נהג בכפיות טובה אחרי כל מה שעשה יוסף לפרעה ולמצרים.

שִׂטְנָה מולידה פשע ועלילות דברים, דברי איבה והאשמה וכל אלה תולדה של קנאה ושנאה. פרשות שמות וָאֵרָא וּבֹא, מביאות את הסיבה לשנאת ישראל מאז ומתמיד.

בתקופה בה מדובר בפרשות אלה, נחשבה תקופת הזהר של בני ישראל ודוקא במצרים. כמובן שמדובר בתקופה שנמשכה יותר מ-100 שנה בעיקר בתקופת יוסף שהיה משנה לפרעה במצרים ולקראת סוף ימי יוסף החל מצב בני ישראל להשתנות לרעה. כי: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאוד ותמלא הארץ אֹֹתָָם. (שמות א / ו) זה עורר קנאה אצל המצרים, ואולי גם פחד סמוי מפני בני ישראל, פן ישתלטו עליהם ויהפכו את המצרים לעבדים להם.

לכן משקם מלך (פרעה) חדש על מצרים וראה את עם בני ישראל פרים ורבים ומתעצמים, בעוד המצרים עצמם היו במצב קשה ביותר, התעלם פרעה זה מיוסף וממה שעשה לטובת פרעה קודמו, התעלמו מעושר שהעשיר את פרעה במקנה ובקרקעות של המצרים שאולצו לתתם לפרעה, לא רק זאת אלא שיוסף הפך את המצרים לאריסים אצל פרעה, כמעט במעמד של עבדים.

משראה פרעה ובני עמו, כי בני ישראל הולכים ומתעצמים וחיים חיי רווחה ועושר, אז גברה בלב המצרים הקנאה וצמחה ממנה השנאה ושני אלה הולידו את השטנה שהביאו על ישראל שעבטד ושלילת חרותם. מצב זה אצל בני עמנו קיים למעשה גם בימינו. עם ישראל מלא חכמה ודעת ותבונה, משבח את הארץ שבה הוא יושב, וגם הוא משתבח, מקנאים בו ונוטלים ממנו את אשר צבר בחוכמתו וקמים עליו לכלותו. לצערנו, עמנו שוכח את מעלליהם של שונאי ישראל שהאכילו אותו מרורות וחי בנכר חיי מרורים. לא בכדי נצטווינו בחודש ניסן מכל שנה לחזור ולספר ביציאת מצרים והשעבוד והעבדות, כדי לזכור ולהימנע מן הגעגוע לחיים בנכר שמתוקים בראשיתם ומרים אחריתם. הברירה תמיד בידנו ואנו מתפתים שוב ושוב.

חַיִּים אָנוּ בְּגַן עֶדֶן שֶׁל שׁוֹטִים
המְשַׁנֶּה עִתִּים אַנָּא נְחֵה ַהַתּוֹעִים
מַדּוּעַ לִהְיוֹת בְּדַעְתֶנוּ זְחוּחִים
לִרְאוֹת בַּחוֹחִים פֵּרוֹת מְשֻׁבָּחִים
לָמָּה לְשַׁמֵּשׁ מַטָּרָה לִצְמֵא דָּם
אָז הָאִינְקְוִיזִיטוֹר וְהַפַּעַם הָאִסְלַאם
אִם חֲפֵצִים לְהִסְתּכֵּן לָמָּה שָׁם
נִסְתַּכֵּן בְּאַרְצֶנוּ שֶׁנְּתָנָה בּוֹרֵא עוֹלָם
רַב הַמְּחַבְּלִים אָמַר כְּשֶאז נָשַׁם
מִי שֶׁלּאֹ מַסְכִּים שֶׁיִשְׁתֶה אֶת הַיָם
זֹאת נֹאמַר אָנוּ לְכֹל בָּאֵי עוֹלָם
זוֹ אַרְצֶנוּ הַמִּתְכָּחֵשׁ יֵשׁ לוֹ הַיָּם גָּם
עַל אַף שֶׁכּאן אֵין הַכֹּל מֻשְׁלַם
יֵש אַהֲבָה פֹּה וְיֵש גָּם שִׂנְאַת חִנָּם
אֶלָּא שֶׁרִיב אָחִים בְּאַהֲבָה נֶעֱלַם
אַךְ רִיב שׂוֹנְאִים מוֹצִיא מִן הָעוֹלָם
הָבָה נִקְרַא לְאָחֵינוּ דְּרוֹר
כָּאן יִמְתַּק לְחִכָּם אַף הַמָּרוֹר