אולי להחליף את ההמנון שלנו - התקווה

גם אלה שתוהים, כולל אובמה עצמו, על שום מה נשיא ארה"ב קיבל את פרס נובל לשלום, מסכימים רובם ככולם שהוא זכה בו בשל התקווה שהוא הפיח גם בארצו שלו וגם בעולם לסדר יום חדש; על ניסיון הידברות בין העמים, על הנחישות לעבוד קשה כדי להשיג שלום במקום לחיות על החרב, הכוח הגרעיני. מקובל על כולנו כי כדי להיערך למלחמה דרושים החלטיות, נחישות, הכנות, מאמצים, ממון - כל זאת כדי לנצח, אף שהניצחון מביא גם לקרבנות. המערכה על השלום היא לא פחות מורכבת. גם כאן צריך נחישות, אומץ, מאמצים ועמל רב ללא לאות, אלא שהתוצאה היא הצלת חיי אדם.

כלל זה חל על אובמה ועל כולם, ובראש וראשונה עלינו כאן בארץ. אצלנו לא רק שנעדר מעש מספיק אלא שוררת אווירה של חוסר תקווה לפרוץ את המבוי הסתום. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצוטט לפני יומיים כמי שאמר כי הוא יותר אופטימי מאחרים לגבי סיכויי השלום. הלוואי וזאת הייתה אמת, ואם כן - הלוואי שידביק בכך את ממשלתו, מפלגתו ואת ציבור כולו. אני רוצה לקוות.


עם חופשי בחזקת עובדה

אינני מכיר את רוב ההמנונים בעולם, אבל ההמנון שלנו שמו 'התקווה'. אסוציאטיבית ניתן לומר כי ההמנון הפולני "פולין עוד לא אבדה כל עוד אנו חיים" יש בו הגורם של תקווה. כילד בבית הספר שרנו אותו בלהט רב. את התקווה טרם הכרנו. אשר להמנון שלנו, הוא עבר גלגולים עד שהגיע למלל והלחן שאותו אנו מכירים. מחברו, נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הנוסח הכמעט סופי בשנת 1878, וזה שהתקבל לבסוף כולל שני בתים משירו של אימבר. את הלחן חיבר שמואל כהן על בסיס מנגינה רומנית עממית, אשר ככל הנראה שימשה השראה גם ליצירה 'מולדתי' של המלחין הצ'כי סמטאנה. התיקונים כללו שינוי הגרסה המקורית, "התקווה הנושנה - לשוב לארץ אבותינו - עיר בה דוד חנה" לנוסח הקיים: "התקווה בת שנות אלפיים - להיות עם חפשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים". מי שמעוניין ברקע ההיסטורי המלא מופנה לויקיפדיה ולשפע של מקורות אחרים.

במשך שנים ההמנון היה סמל, בלתי מעוגן בחוק. בתקופת המנדט הבריטי, 'קול ירושלים' – שירות השידור המנדטורי - PBS - אסור היה להשמיע את התקווה ברדיו. פעם אחת בלבד שמעו אותו מאזיני 'קול ירושלים', בטקס החגיגי של פתיחת נמל תל אביב ב-22.2.1938. טכנאי "קול ירושלים" לא חיכו לתוכנית עצמה בהעברת השידור, אלא התחכמו ופתחו את קו השידור בתחילת הטקס כאשר נוגנה 'התקווה', ככה שכל היישוב שמע בשידור העברי את התקווה, וכל תושבי הארץ היהודיים צהלו ושמחו. ב-10 בנובמבר 2004 ההמנון מצא ביטוי בחקיקה. אולי איזה איחור פרוידיאני, שאעמוד עליו להלן.

עובדה היא שהתקווה היא ההמנון, וכך ככל הנראה תשאר; זאת חרף קולות שמערערים על מילות השיר, כמו ערביי ישראל מחד, בנימוק שהוא מתעלם מן המיעוט הערבי שחי בארץ הזאת, בעבר ובהווה, ומאידך, משום שהמילים "להיות עם חופשי בארצנו", הן בחזקת עובדה ולא שאיפה.


התקווה – נֶטו

השאלה שאני שואל את עצמי היא האם לא איבדנו את התקווה? לא את ההמנון, אלא את השאיפה, הכמיהה, הרצון להיות עם חופשי מן התכונות הרעות שדבקו בנו במדינה הזאת, מן הנטל של שליטה על עם אחר, מן הפגעים שהם יצירי נסיבות ואלה מעשה ידינו – לא להתפאר.

אצטט שניים מקרב המנהיגים היהודיים הבולטים במאה הקודמת. זאב ז'בוטינסקי אמר כי "מי שאין לו תקווה בלבו - נידון למוות". חיים ויצמן מצוטט כאומר: "יכול אדם לשאת סבל רב אם ניצוץ של תקווה נשקף". כעד חי ושריד השואה, לדידי אמירות אלה היו מנטרה לאלה שעברו את התופת. ניצוץ, קטן ככל שהיה, עמום ככל שהבהב באפלת הצלמוות, היא התקווה הקלושה אשר החזיקה את חוט החיים האחרון. אינני בטוח אם היינו מחזיקים מעמד בגיא ההריגה, שלדי עצמות, על סף מוות מרעב ומעבודות פרך וחולי, ועלינו כתונת פסים בלויה ונייר גס קרוע משקי עטיפה של מלט, בטמפרטורות מתחת לאפס - מתים מהלכים, אלמלא אותו זיק קטן מתעתע בראש, אותו הבהוב אופטי, אותו כוכב רחוק בגלקסיה אחרת ששמו תקווה.

תקווה זאת ליוותה אותי כאשר הגעתי לכאן בשנת 1945 כנער במסגרת עליית הנוער, מתוך בחירה מוחלטת. הישוב היה במצוקה נוראה, כלכלית, לאחר המלחמה, ומדינית - העדר ביטחון מדיני, והטרור משתולל והארץ שותתת דם. לחמנו מלחמת קיום, האיומה במלחמות, כמעט חסרת סיכוי. אבל הייתה תקווה. אני לא נלאה ברשימותיי להזכיר מדי פעם בפעם את הסמל המכונן הזה, בעבורי.

אמנם עדיין אין סיבה למסיבה, אבל אני מסתכל סביבי, קורא, מאזין, צופה בתקשורת והיא כמו מקהלה יוונית עטויה שחור, מלווה את הסולנים, אישי ציבור ומדינה שמשרים אווירה של חוסר תקווה, של מבוי סתום, של "לנצח תאכל חרב". והציבור כולו מחרה מחזיק אחר הנימה הקודרת בגרסה משלו של נרגנות, קוטֶריות, לעגנות, דכאונות ונהי מכל הסוגים. הרי אני (על משקל שירה הנפלא של רחל) לא שרתי לארצי ולא פיארתי שמה בכל מעשיה ומחדליה. ובכל זאת, חרף תופעות חמורות ומעשים מצמררים, ואחרי הכול, אני גאה בה ובהישגיה. אני אפילו אופטימי.

אני לא צריך לשמוע השכם והערב שהפקעת המדינית היא אכן פלונטר אחד גדול. אבל אני ושכמוני מצפים מן ההנהגה שלא רק לא תוסיף עליה אלא תתיר אותה בתבונה, בסובלנות וסבלנות מירביים, גם אם שכנינו מוסיפים עליה (תכונות שעסקנו בהן ברשימה קודמת). לשם כך בחר העם בממשלה. כדי להכיר את המציאות אנו לא זקוקים לזרקור הממסדי. רואים אותה בכל פינה ומה שרואים וממששים - זה ערפל.

אני לא מצפה שנילחם בטחנות רוח. לכל היותר ניאבק שטחנות הצדק לא יטחנו לאט. אבל לחלום כמו "איש לאמאנשה"- דון קיחוטה - "את החלום הבלתי אפשרי" - אני חולם בהקיץ. זאת הרי הסיסמה של כל איש עסקים מצליח to dream the impossible dream ומדוע שנלמד מהם דברים רעים, שלנלווים להון, אם אפשר ללמוד מהם שאם משקיעים יש דיבידנד? ברמת המיקרו זה קיים. אבל במקרו - לא היינו כחולמים. אם חולמים יש סיכוי שהחלום יתממש. אם מקווים לטוב ועושים למענו - יש תקווה שהכמיהה תתגשם. אולי בסה"כ צריך לשנות מילה אחת מתוך כל ההמנון. במקום "עוד לא אבדה תקוותנו" לשיר "עוד לא עבדה תקוותנו", אם אפשר ב-ע' גרונית בהיגוי ספרדי, כמו שצריך, להבדיל בין א' ל-ע'.