להסתגל לחיים בצל הפצצה

בשעה שמחמוד אחמדינג'אד מאיים במזרח תיכון חדש ללא ציונים, ובפסגת הרשע בדמשק הוא חובר לחסן נסראללה, לבשאר אסד ולחאלד משעל, מציע לנו איתן הבר (ידיעות אחרונות, 28.2.10) להסתגל לחיות בצל הפצצה האירנית.

וכדי לשכנע אותנו הוא מבהיר: "אין צורך להיבהל. חלק גדול מהעולם, בוודאי ארצות הברית, רוסיה וכל מדינות אירופה חיו כמעט 40 שנה בצל פצצות אטום".

אכן השוואה מרגיעה מאין כמותה: אנחנו 7 מיליון נפש המצטופפים בין גדרה לחדרה, שהגרעין האירני מאיים על עצם קיומנו, ושכנינו מייחלים להשליכנו לים - מציע לנו הבר ללמוד מאותם מאות מיליונים החיים בארה"ב, ברוסיה ובאירופה, שעצם קיומם כעמים וכמדינות לא הועמד בסכנה.

לנו אין את הפריבילגיה שהייתה להם, אנחנו איננו יכולים להשלות את עצמנו כי נוכל לחיות לאורך ימים בצל איום קיומי, מדינה שכזאת תתנוון מאליה גם ללא פצצה ממשית אחת שתתפוצץ מעליה... וגם אם חלילה תופצץ תל אביב, "רק" בטילים קונבנציונאליים - קשה לתאר את הכאוס שיתחולל כאן.

דיבורים תבוסתניים שכאלה, המתחילים להישמע מפיהם של כותבי מאמרים דוגמת איתן הבר, מזכירים את איומיו של אהוד אולמרט בהיותו ראש עיריית ירושלים: "פרס יחלק את ירושלים!", שבתוך זמן קצר הפך הוא עצמו לנושא הדגל של חלוקת ירושלים.

ההטפה להסתגל לחיים בצילו של האיום האירני, הנשמעת היום כאילו הזויה, עלולה חלילה לשכנע את המנהיגים המופקדים על ביטחוננו. כמו למשל שר הביטחון אהוד ברק, שבביקורו האחרון בארה"ב, במקום לשכנע את האמריקנים שפצצת אטום אירנית מאיימת על קיומנו ואינה מותירה בפנינו כל ברירה - הוא הרגיע אותם, ברוב חוכמתו, כשאמר כי האירנים לא יעזו להשתמש בנשק גרעיני נגדנו בשל החשש מתוצאות. ואם חלילה יחליטו אחרת, כמו המצרים במלחמת יום כיפור, כשכולנו חיינו באשליה שהם לא יעזו לחצות את התעלה...