יו״ר הכנסת ח"כ
אמיר אוחנה פונה בטקס המשואות אל החטופים ואמר: ״יום העצמאות ה-76 לא שלם בלעדיכם״. להלן נאומו המלא:
אחיותיי ואחיי, אזרחי ישראל,
עם רדת החשיכה, מגיע אל סיומו יום הזיכרון של השנה שבתוכה היום הארוך ביותר שידעה מדינת ישראל. לא רק בשל המספרים העצומים של הנופלים, הנרצחים, הפצועים והחטופים, אלא גם בשל הזוועות המתועדות, וחוסר האונים, שנמשכו זמן רב מאוד, רב מדי, וכל זאת - דווקא כשיש לנו מדינה.
כאב המשפחות השכולות על החיים שנגדעו באיבם, והגעגוע, מפלחים את לב האומה כולה. אנו, חבים לכן וליקיריכן את חיינו. מדינת ישראל, חייבת לכן את עצמאותה.
הערב, במיוחד הערב - אני פונה מכאן אל אחינו ואחיותינו החטופים מתוך תקווה שישמעו: יום העצמאות השבעים-ושישה לא שלם בלעדיכם.
מדינת ישראל לא הייתה שם בשבעה באוקטובר במלוא כוחה ועוצמתה כפי שכולנו ציפינו שתהיה, אך היא פועלת מאז בכל יום להשבתכם הביתה אל משפחותיכם. כל המשרתים בכל כוחות הביטחון של מדינת ישראל נלחמים ללא לאות לשחרורכם. כל הישראלים מייחלים לחזרתכם. בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות מתפללים לשלומכם. אנו, לא נתייאש ולא נחדל - אתם, בבקשה, אל תאבדו את התקווה.
"וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן,
וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם;
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ,
ונָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה."
עשרות אלפי אזרחים צופים בנו כעת שלא מבתיהם. אחיי המפונים מהגליל ומהנגב - זו מלחמה על הבית. הבית של העם היהודי, וגם הבית הפרטי שלכם. אך "ההרים עוד יבערו באש זריחות ובין ערביים תנשב עוד רוח ים". הערים, היישובים, הקיבוצים, והקהילות עוד ישובו לתפארתם, ושחוק ילדים ישמע בם.
בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הם - נולדו לתוך עולם שבו לא הייתה מדינת ישראל. בדור ההוא, כמו במאה הדורות שקדמו לו, העם היהודי היה בן בלי בית, עַם ללא מדינה. "לשנה הבאה בירושלים", חלמו והתפללו - תפילה שלא נענתה אלפיים שנה. אנו, זכינו להיוולד לתוך עולם אחר.
עולם שיש בו מדינה ליהודים, שאת עצמאותה אנו מציינים הערב. מדינה, שגם אם יש בינינו ויכוחים על אופיה, כולנו בני מזל על עצם קיומה.
הערב אני פונה אליכם מהר הרצל - כשאין מולי קהל. בפעם האחרונה שקרה כדבר הזה מגפה איימה עלינו. גם הפעם מגפה מאיימת עלינו - מגפת המריבה, הקיטוב והקנאות.
היה לנו קשה גם לפני שבעה באוקטובר. אחים נגד אחים. ייחסנו כוונות זדון אלה לאלה. אך נדמה שאז, עם פרוץ המלחמה, הצלחנו להתאחד ולדכא את הנגיף. עם ישראל התייצב במלוא הדרו, התעלה לגודל השעה - הניח למחלוקות - התאחד ונלחם. מילואימניקים ואזרחים, מתנדבות ומתנדבים. כתף לצד כתף. ישראלים מכל המקומות ומכל הסוגים. חזרנו אלה לאלה.
אולם עוד לא השלמנו את המסע. אויבינו קיוו ועודם מקווים שהמריבה תחריף, עד שתהווה עבורם שעת כושר להתאחד ולהכות בנו בכל העוצמה ובכל הגזרות. אם לא נבלום את המגפה - זה עלול, חלילה, לקרות. כך קרה עם ביתנו השני. והמחיר - אלפיים שנות גלות, רדיפה, פרעות - שואה.
זו לא גזירת גורל. אפשר גם אפשר שבספר דברי הימים של העם היהודי נכתוב - יחד - פרק חדש, פרק האחדות. אמת, קל לומר - קשה יותר לעשות. אך קשה - כלומר אפשרי. זה בידנו.
אבא של בארי ואופיר, כפי שהציג את עצמו הלוחם שי ביטון חיון שנפל בעזה, אמר "מותר לא להסכים - אסור להפסיק לאהוב".
סגן אלוף סלמאן חבקה שנפל בקרב בצפון הרצועה ציווה: "להמשיך להיות מאוחדים, להמשיך להיות מלוכדים, כי רק יחד נדע לנצח".
הלוחם בן זוסמן, שנפל על הגנת המולדת, כתב למשפחתו: "אני מלא גאווה, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".
כדי להיות ראויים לשומרים - נצטרך להיות עם ישראל. יחד, אלה למען אלה. נצטרך פחות לצעוק ויותר להקשיב, גם ליריבינו הפוליטיים. אלה גם אלה - הוכיחו כי מוכנים הם לחרף את נפשם למען מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. ירושלים ותל אביב תצטרכנה להיפגש במחלף שער הגיא.
אלה ימים גורליים לעתידנו כמדינה וכעם. למדנו בשנה האחרונה כי לעמנו הקטן והמאוים - האחדות איננה מותרות. היא צורך בסיסי - כאויר לנשימה וכמים חיים.
כל אחת ואחד מאיתנו - אזרחי ישראל, מכל המקומות, הגוונים, הסוגים והדעות - יקבל על עצמו לכתוב אות אחת בפרק הבא שיכתב בדברי הימים של עמנו. פרק שיהיה המרהיב שבפרקים, כזה שייתן השראה לעוד דורות של ישראלים - ילדי ילדינו - שיאמרו: אכן, זו הייתה שעתם היפה ביותר של הישראלים.
סרן ניר בנימין נפל בעזה בדמי ימיו. בדרכו האחרונה ביקשה האם הדואבת מיכל מהציבור לחזור אחריה על שלוש המילים המרפאות, המחזקות והמרוממות ביותר שאני מכיר בשפה העברית - ובאלה המילים אסים - "עם ישראל חי!".
