על חיוניות הכשרה ותרבות צבאית

כבר ב-12 בספטמבר 1939, בעודו מלא רשמים ממה שראה בחזית בביקור אצל גודריאן, אמר היטלר לשלישו, הקולונל שמונט, כי בכוונתו לתקוף במערב מיד לאחר סיום המבצע בפולין. ב-27 בספטמבר הוא הודיע רשמית למפקדים הבכירים כי בכוונתו לתקוף את צרפת דרך הולנד ובלגיה. עוד ב-1939 הוא הטיל עליהם להכין תוכנית מבצע. ב-9 באוקטובר קבע היטלר את 25 בנובמבר ליום ה״ע״ למתקפה, ותבע את התכנון ואת ההכנות.

באותו יום הוציא היטלר ״הוראה מס' 6 לניהול המלחמה״, שכינויה היה ״מקרה צהוב״, ובה קבע, ש״תתוכנן מתקפה על האגף הצפוני של החזית המערבית, דרך לוכּסמבורג, בלגיה והולנד. המתקפה תונחת מוקדם ובעוצמה רבה, ככל האפשר. מטרת המתקפה תהיה להביס את רובו של צבא צרפת ושל כוחות בעלות-הברית הנלחמים לצִדו, ובו בזמן לכבוש שטחים רבים ככל האפשר בהולנד, בבלגיה ובצפון צרפת, שישמשו בסיס לניהול מוצלח של לוחמת אוויר וים עד אנגליה, ואזור אבטחה נרחב לחבל הרוהר החיוני לכלכלה... הצבא וחיל-האוויר חייבים להיות מוכנים בכל עת ובעוצמה גוברת לקדם פלישה אנגלו-צרפתית לבלגיה, מיד, ובעומק רב ככל האפשר, בתוך אדמת בלגיה, ולכבוש שטח גדול כפי האפשר משטחה של הולנד לכיווּן החוף המערבי״. עד מאי 1940 נדחתה המתקפה עשרים ותשע פעמים.

ב-1905, חודשים אחדים לפני שפרש מן השרות, סיים הרמטכ״ל הגרמני הנערץ, הפילדמרשל הרוזן אלפרד פון שלייפן, את הכנת ״תוכנית שלייפן״ להכרעתה המהירה של צרפת במכה צבאית ראשונה ומוחצת. שלייפן, שראה בקרב קאנאי של חניבעל¹ את שיאה של האמנות הצבאית ומודל לחיקוי, ביקש, כחניבעל, לרתק ולבלום באגף הימני של כוחותיו את החזית הצרפתית, בגבול המשותף בין שתי המדינות, בצפון-מזרח ובצפון מרכז צרפת, ולבצע מהלך אוגף ולופת באגף השמאלי של כוחותיו, על-ידי חדירה לצפון-מערב צרפת דרך בלגיה, והתקדמות מהירה עד מדרום לפריס. שלייפן ותוכניתו השפיעו על המטכ״ל הגרמני גם במלחמת-העולם הראשונה וגם בשנייה, בהעדפת המתקפה, במטרתה ובתוכניתה.

במלחמת-העולם הראשונה תקפו הגרמנים את צרפת לפי ״תוכנית שלייפן״ מסורסת, שלא השיגה את יעדיה. היעדים הכלולים בהוראה הנ״ל של היטלר (שנוסחה על-ידי יועציו הצבאיים), והתוכנית המבצעית שגובשה על-ידי המטה הכללי, שהעומדים בראשו לא היו מעוניינים כלל לתקוף – היו גרסה גרועה בהרבה מהגרסה המסורסת של 1914, שלא לדבר על גרסת 1905. תוכנית היטלר לא יכלה להוליך להכרעה מהירה כפי שביקש הוא עצמו, אלא לקרבות שחיקה בהולנד ובבלגיה.

בין אוקטובר 1939 למאי 1940 השתנתה תוכנית המבצע מן הקצה אל הקצה, ובמקום ״מקרה צהוב״ היא הייתה ל״אִבחת המגל״. שלושה אנשים אחראים לשינוי: היטלר, שהבין כי ב״מקרה צהוב״ לא תהיה הכרעה מהירה; הגנרל הגרמני אריך פון מנשטיין (שנולד לוינסקי, וכנראה היה אביו יהודי), הנחשב למוח הצבאי המבריק ביותר בין המפקדים הגרמנים הבכירים במלחמת-העולם השנייה (יזכור הקורא, שגם הגנרל שטרן הרוסי היה יהודי), והיינץ גודריאן, שדיביזיות הטנקים שלו אמורות היו לבצע את עיקר המשימה על הקרקע. אחרי המלחמה כתב מנשטיין בספרו ״ניצחונות אבודים״: ״נראה לי משפיל, אם לא חמור מזה, שהדור שלנו לא יכול לעשות משהו טוב יותר מאשר לחזור על מתכון ישן״.

הראשון שהתפכח, אינטואיטיבית, מ״מקרה צהוב״ היה היטלר, ועוד באוקטובר 1939 הוא העלה באוזני הגנרלים קיטל, האלדר ובראוכיטש את הצעתו לתקוף את צרפת מאזור הארדנים המיוער וההררי, בלוכּסמבורג ובדרום בלגיה. באזור זה לא היו כמעט כבישים, וצריך היה להתקדם בו באמצעות מעברי הרים צרים. הוא נחשב בלתי-עביר לכוחות ממונעים גדולים. מול קשיי הדרך והסיכון להיבלם על-ידי כוחות של בלגים וצרפתים לא גדולים, עמד סיכוי להפתיע את הבלגים, ובעיקר את הצרפתים, ולמוטט את האויב במתקפת-מחץ מכריעה אחת. אנשי הצבא הפרוסים והגרמנים, שרמתם המקצועית הייתה לעילא ולעילא, דחו בעבר את ההצעה הזאת. הקורפורל אדולף היטלר חזר והעלה אותה, וזכה לבוז בקרב אנשי הצבא המקצועיים שלו, על חובבנותו. חלחלה קיננה בהם, שמא יכפה היטלר את האופציה הזו על הצבא הגרמני.

היטלר הדהים עוד את המפקדים המקצוענים שלו, והציע לרכז כוח רב באזור סדאן, שבו הביסו הפרוסים את הצרפתים ב-1870,² לצלוח את המאז ולהמשיך מערבה לתעלת למאנש. היטלר העלה רעיונות אלה כמי שמשתעשע בדמיון צבאי. הוא לא היה קצין ולא סיים שום אקדמיה צבאית, וכל תכנון שלו היה, לכאורה, שטות מוחלטת בעיני אנשי צבא מקצועיים. הגנרלים הגרמנים השמרנים, שעמדו בראש הצבא, ראו ברעיונות האלה טֵרוּף גמור, בתוספת לטֵרוף שאחז באדונם בדרישתו לתקוף. אלא שהמקצוע הצבאי איננו מקצוע של ממש, ולכן טֵרוף של חובבן עשוי להיות מקצועי לעילא. היטלר לא ויתר על עמדתו. הוא שלח את קיטל לשאול בעצת גודריאן, האם ניתן להעביר דיביזיות שריון דרך הארדנים.

תשובתו של גודריאן הייתה חיובית. היטלר לא פעל מיד על-פי מה שחזה בדמיונו, אלא נצר את הדבר בלבו וחיכה להזדמנות, שהרי הוא ביקש להביס (אינטלקטואלית) לא רק את הצרפתים ואת האנגלים אלא גם את הגנרלים שלו. המשחק הזה של היטלר ב-1940 – כמו משחקו של צ׳רצ׳יל באותה תקופה, משחקו של בן-גוריון ב-1948 וב-1956, משחקו של משה דיין ב-1967 וב-1973, משחקו של אריאל שרון ב-1982 ומשחקו של יצחק רבין מתחילת האינתיפאדה ב-1987 ועד ההסכם שלו עם ערפאת ב-1993 – הוא אחד המפתחות להבין את תפקודו של הקברניט העליון במלחמה.

פון מנשטיין היה ראש המטה של קבוצת הארמיות A, בפיקודו של פון רונדשטֶט. כשהגיעה תוכנית ״מקרה צהוב״ למטה של רונדשטט, ניתח אותה פון מנשטיין בפירוט, קטל אותה, והציע חלופות מפורטות ומנומקות, שעלו בקנה אחד עם דמיונו של היטלר, מבלי שידע פון מנשטיין על הֶקשר זה. רונדשטט תמך בפון מנשטיין אבל אנשי המטה הכללי דחו את רעיונותיו, ולא העבירו את תזכיריו לידיעתו של היטלר. מבחינתם של פון בראוכיטש והאלדר, לא מפקד צבא צרפת, הגנרל מוריס גמלן, היה אויבם, אלא פון מנשטיין.³

בינתיים, הועבר הקורפוס של גודריאן מקבוצת הארמיות B, בפיקודו של פון בוק, לקבוצת הארמיות של פון רונדשטט. פון מנשטיין וגודריאן נפגשו לעתים קרובות בישיבות מטה ובתרגילים, ושוחחו על ״מקרה צהוב״ וחלופותיו. גודריאן סמך את ידיו על תוכניתו של פון מנשטיין, שהתבססה על הסתננות דיביזיות שריון דרך הארדנים. פון מנשטיין העביר את רעיונותיו להיטלר באמצעות שלישו של הפיהרר, הקולונל שמונט.

בינתיים אימצו בראוכיטש והאלדר חלק מרעיונותיו של פון מנשטיין. עם זאת הם ״בעטו״ בו כלפי מעלה, ומינו אותו למפקד קורפוס חי״ר בחזית המזרחית, כדי שלא יטריד אותם ברעיון על מהלך ההכרעה נגד צרפת. אולי ביקשו לדחות את המהלך הזה או להקהות את כוח המחץ שלו. אך כפי שקורה במערכות אנושיות כאוטיות, מהלכם זה הביא לתוצאה ההפוכה: לרגל המינוי זימן היטלר את פון מנשטיין לסעוד על שולחנו ב-17 בפברואר 1940.
בארוחה היו גם שלושה מפקדי קורפוסים חדשים. גם מפקדו לשעבר של גדוד שומרי הראש של היטלר, ארווין רומל, הוזמן. שבוע לפני-כן הוא מונה, לפי בקשתו ובלחצו של היטלר, למפקד דיביזיית שריון 7. בארוחה, שהתארכה שעות אחדות, הסביר פון מנשטיין את תוכניתו להיטלר, ושלל את ״מקרה צהוב״. היטלר, המהפכן ושונא הממסד הצבאי הוותיק והשמרן, האזין בהנאה והיה מאושר. הוא אימץ את כל התוכנית, ייחס אותה לעצמו (לא בלי צדק), וכפה אותה על המטה הכללי. בראוכיטש והאלדר, שהתאמו את עצמם לרצונו של היטלר, טענו שהכול היה פרי תכנונם שלהם, ו״עתה שבנו לתוכנית המקורית״ (האלדר). שם הקוד של התוכנית החדשה היה ״אִבחת המגל״. באופן כאוטי שכזה, בניגוד לדרכים המקובלות, לכאורה, בצבאות (על-פי המיתוס), נדחתה תוכנית גרועה, כמעט ללא סיכוי להשיג את היעד, מפני תוכנית טובה ממנה בהרבה, שעם כל הסיכונים הכרוכים במלחמה, הסיכוי שלה להשיג את היעד היה גדול הרבה יותר.⁴

מסקנות: א. אנשי המטה הכללי פעלו נגד היטלר והיו מבחינתו איום (אויב); ב. האִלתורים והאינטואיציות של היטלר הביאו, במקרה זה, לתוצאה טובה בהרבה מעבודת תכנון מסודר של מטה כללי מקצועי.

במקום לרתק ולבלום את הצרפתים ובעלי-בריתם באגף השמאלי של ההתקפה, כפי שהוצע בתוכנית שלייפן וב״מקרה צהוב״ וכפי שבוצע ב-1914, אמורים היו הגרמנים לתקוף דווקא שם. ובמקום לתקוף באגף הימני – היו הם אמורים לבצע שם (בהולנד ובבלגיה) מתקפת הונאה,⁵ כדי לרתק אליה את עיקר הצבא הצרפתי ואת כוח המשלוח הבריטי. את מתקפת ההונאה באגף הימני, הצפוני, הייתה אמורה לבצע קבוצת הארמיות של פון בוק, שדולדלה מאוד.⁶ את מהלך ההכרעה משמאל – דרך לוכּסמבורג ודרום בלגיה למרכז צרפת – היה על קבוצת הארמיות של פון רונדשטט לבצע. ארמיות אלה תוגברו ביותר: 45 דיביזיות, מהן 7 דיביזיות שריון. את מכת-ההלם ינחית קורפוס השריון של גודריאן – שעיקרו שלוש דיביזיות שריון שצוידו בטנקים המעולים ביותר של גרמניה אז, וכוחות נוספים⁷ – על אזור עיר הגבול סדאן, שעל גדת המאז. מלבד ראש הגשר⁸ העיקרי של קורפוס פנצר מספר 19, בפיקודו של גודריאן ליד סדאן, יקימו קבוצת ארמיות A עוד שני ראשי גשר של קורפוסים מצפון: קורפוס פנצר מספר 41, בפיקודו של גנרל גאורג ריינהרדט, במוֹנתֶרמֶה, וקורפוס פנצר מספר 15, בפיקודו של גנרל הרמן הות, בדינאן. המרחק האווירי בין הגשר הדרומי ביותר בסדאן, לגשר הצפוני באיוואר, הוא שמונים וחמישה קילומטרים, וגזרת פון רונדשטט כולה, בין סדאן בדרום לנאמור בצפון, השתרעה על פני כמאה קילומטרים בקו אוויר.⁹

הייתה הטעיה נוספת שתוכננה: קבוצת ארמיות גרמנית, בפיקודו של הגנרל ריטר פון לאב, אמורה הייתה להֵערך מול קו מאז׳ינו הצרפתי, משמאלו של רונדשטט, ולהעלות את הצרפתים על קרני הדילמה, שמא מתכוונים הגרמנים להבקיע את הקו המבוצר הזה.

לצה"ל לא היו מראשיתו קצינים בכירים מקצועיים כפי שהיו לצבא הגרמני, כמתואר לעיל, והיום כל מבינים זאת על-פי מהלכיו על-פי תפקודו ב-7 באוקטובר ועל תוכנית מלחמת "חַרְבות ברזל" ומהלכיה. דבר אחד טוב, בתחום הצבאי, לא ניתן לומר על בכירי צה"ל, שרי הביטחון וראשי הממשלה. היו כמה יוצאי דופן, בראשם אריאל שרון ומרדכי (מוטי) הוד, שמפקדיהם לא נטו להם חסד, התאמצו להכשילם ולמרות זאת הם עשו גדולות ונצורות. שני טעמים היו, ועדיין יש לכך: בניגוד לבכירי הצבא הגרמני של היטלר וקודמיו, מפקדינו הבכירים לא קיבלו הכשרה מתאימה, ולא התעניינו מגיל צעיר ועד שהגיעו למעמדם הרם בהוויית הצבא והמלחמה. ללא תרבות צבאית וללא הכשרה צבאית מעמיקה הם מקבלים את המצב שאליו נקלעה מדינת ישראל מאז הטבח בעוטף עזה.
___________
בשבוע הבא: תפקודה הלקוי של צרפת בכלל ושל הצבא הצרפתי בפרט בתחילת מלחמת העולם השנייה; לאנשי צבא בכירים אין כישורים לפתח קונספציות ולקרוא את הכתובות על הקיר; דמיון בין התפתחויות ומגמות ב-1940, במערב אחרי מלחמת העולם השנייה, ובישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים.

1. קרב שהתחולל ב-2 באוגוסט בשנת 216 לפני הספירה, ובו נהרגו ביום אחד שבעים אלף חיילים רומאים.
2. בפיקודו של גנרל-פילדמרשל קרל ברנהארד הלמוט פון מולטקֶה, ״הקשיש״, סגר צבא פרוסיה על הארמיה הצרפתית שהתמקמה סביב מבצר סדאן. הפרוסים מחצו את הארמיה והכניעו את מפקדהּ, פטריס דה מק-מהון, ואת הקיסר נפוליאון השלישי. הקיסרות הצרפתית השנייה נחלה בקרב הזה את אחת התבוסות הגדולות ביותר בהיסטוריה הצבאית, וצבאה חדל להתקיים ככוח לוחם. לגרמנים היה קרב סדאן כאגדה. הצרפתים ביקשו לשכוח אותו, ובכך נעוצה טעותם.
3. בדומה לכך, ראו דוד אלעזר ושמואל גונן את אריאל שרון כאויבם העיקרי, ולא את הצבא המצרי.
4. הדיאלקטיקה שבה דחקה תוכנית ״אִבחת-המגל״ את ״מקרה צהוב״, מבססת את אִמרתו של נפוליאון ש״מאז ומתמיד לדיונים ממושכים ולמועצות מלחמה אותן תוצאות עצמן, ותמיד גם יבואו בעקבותיהם. סופם אינו אלא אימוץ הגרועה שבדרכים, שבמלחמה היא תמיד הדרך הפחדנית ביותר, או אם תרצו, הזהירה ביותר. התבונה האמיתית היחידה במצביא היא אומץ-לב ונחישות״.
5. לגבי הולנד ובלגיה הייתה זאת התקפת חיסול אסטרטגית. על-פי אמרתו של משה דיין, ביחס להתקפה אפשרית של ברית-המועצות על ישראל, נמצאו הולנד ובלגיה על מסלול מרוץ הפילים, ושילמו על כך את המחיר.
6. לידל הארט כינה את המהלך הזה של ״אבחת המגל״: ״גלימת לוחם הפחם״.
7. בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר 1973, יצא אריאל שרון לבצע משימה דומה עם דיביזיה (אוגדה) משוריינת אחת – שליש מכוחו של גודריאן – של צבא בלתי מקצועי ומוכה, בלא יתרון ההפתעה שהיה לגרמנים, מול אויב מוכן, שהמורל שלו גבוה ולו נשק יעיל נגד שריון.
8. ראש גשר: הוקמו גשרים אחדים, וכך גם היה במלחמת יום הכיפורים.
9. ב-8 באוקטובר 1973 ביצעה אוגדה (דיביזיה) אחת של צה״ל התקפת הכרעה על הארמיה המצרית השנייה, כמעט בלא סיוע אווירי, ארטילרי ורגלי. המרחק בין הגבול הצפוני (תעוז ״מרתף״) לגבול הדרומי (מעוז ״מצמד״) של ההתקפה הזאת היה כמחצית רוחב גִזרת ההתקפה של רונדשטט, שהיו לו 45 דיביזיות, סיוע אווירי וארטילרי צמוד, ופעלו במשותף בפיקודו טנקים וחי״ר. ראה להלן.