קנדה ידועה היום כאחת הידידות הגדולות של ישראל בזירה הבינלאומית. מאות אלפי יהודים חיים בערים הראשיות, בעיקר טורונטו ומונטריאול, ונוטלים חלק פעיל ומוביל במדיניות, בכלכלה ובתרבות. די להזכיר את היזמים
דוד עזריאלי ומשפחת ברונפמן, ואת העובדה שראש עיריית טורונטו בעשור הקודם היה יהודי, שנהנה מפופולריות רבה.
אולם לא תמיד כך. מוזיאון השואה של מונטריאול חושף, בכמה תצוגות, את האנטישמיות של קנדים לפני מלחמת העולם השנייה, ואת ההתאכזרות של ראשיה לסבלם של נרדפי הנאצים.
בשנים שלפני פרוץ המלחמה - מספרת התצוגה במוזיאון - ביקשו כ-80,000 יהודים-גרמנים מקלט בקנדה. רק 4,200 נענו. גם בשנות המלחמה עצמה לא השתנה היחס, ורק כ-5% מהבקשות למקלט נענו. דווקא העיר הסינית שנגחאי נתנה מקלט לאלפי יהודים. המוזיאון מציג מסמכים המאפשרים להשוות את קנדה לסין, בהחלט לרעתה של הראשונה.
ב-1938 כתב ציר הפרלמנט היהודי אברהם היפס, לראש הממשלה מקנזי קינג: "חוקי ההגירה בקנדה, בכל הנוגע ליהודים, הם הקשים ביותר בעולם!" זה לא עזר. מסמכים המוצגים במוזיאון מגלים, שזו הייתה מדיניות ממשלתית: בשנות האבטלה והמשבר הכלכלי של אז, יש לספק תעסוקה לקנדים, והיהודים הנרדפים יהיו במקום האחרון. קנדה השתתפה באי-רצון בוועידת אוויאן, ב-1938, שניסתה - לשווא - למצוא מדינות מקלט ליהודים הנרדפים.
היהודים הוותיקים של קנדה סבלו מאנטישמיות, והמוזיאון מספק כמה דוגמאות. בבתי מלון ובחופי רחצה במדינות אונטריו (טורונטו) וקוויבק (מונטריאול), נתלו שלטים: "איך כניסה לכלבים וליהודים" - שילוט הלקוח מהסגנון הנאצי. יהודים לא התקבלו לאוניברסיטאות, והתקשו לקנות בתים. ראש ממשלת קוויבק אמר ב-1933: "אין כניסה ליהודים גרמנים!" יומון במונטריאול כתב, במרס 1933, כי "היהודים משתלטים על התקשורת". הכנסייה הקתולית הייתה אנטי-יהודית במפורש.
כל אלו אינם מפחיתים ממעשיה החיוביים של ממשלת קנדה בדור האחרון, כולל השתתפות בכוח האו"ם לשמירת השלום, ושיתוף פעולה הדוק בין שתי המדיניות בשורת נושאים כלכליים, מדעיים ורפואיים. אבל את העבר יש לזכור - וללמוד ממנו.
