א או אומ אומן - על קברים ועל חסידים

דת ישראל במקורה הייתה שונה מאוד מהדת "היהודית" של ימינו. אילו ירדו משמיים משה רבנו, יהושע, אליהו התשבי, ירמיהו וישעיהו ואפילו הרמב"ם ורבי יוסף קארו, לא היו מזהים בה את הדת שהם הכירו. משום מה ראו רבנים בכל דור ודור צורך "לשכלל" את הדת, להוסיף לה מצוות ועוונות ולעתים בִּסְטִיָּה מוחלטת מצווי התורה ומעקרונותיה של דת ישראל. חלקם של התיקונים וההבהרות היו חיוניים לקיומה של האומה, כגון עידון מושגים משפטיים כמו "עין תחת עין", ותקנות שבאו לאפשר חיים בדורות מאוחרים, אם אלו תקנות הפרוזבול או חדר"ג: חרם דרבנו גרשם בעניין צנעת הפרט ואיסור פוליגמיה, אך גלש להוראות חסרות שחר בדיני טהרה, הכבדה בדיני כשרות, כמו הקביעה שֶׁבְּשַׂר עוף [שֶׁלְּאִמּוֹ מְטִילַתּו כידוע אין חלב] כמוהו כבשר בהמה, דיני שחיטה שאינם מתיישבים עם אכילת בשר-צַיִיד ועוד ועוד.

אתחיל בנושא אקטואלי: הקשר בין האדם לאלוהיו בדת ישראל הוא קשר ישיר, ללא מתווכים. לנו אין "כנסיה קדושה", אפיפיור או חליף שיתווכו בינינו לבין שוכן עליון. בדת ישראל "ה' אחד ושמו אחד". אין לנו "רוח הקודש" ולא "בן האלוהים" ולא שילוש או מרובע קדוש, או אפילו "שְׁכִינְתֵּיהּ" הנוטלת חלק בקדושתו. אומנם הכוהנים וְהַלְּוִויִּם מילאו בזמנו כללי פולחן ושרות בבית-המקדש ובערי הלווים ["ערי מקלט"] עת מקדשנו היה קיים. הכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, וזכה כמובן לכבוד גדול, אך הוא מעולם לא נחשב "קדוש" ולא תווך בין המאמינים לאלוהיהם. בדת ישראל אין "קְדוֹשִׁים" כמו בדת הקתולית ואין תפילה ל"קדוש" כזה או אחר, חי או מת; אפילו לא למשה רבנו, לאליהו התשבי, לגדולי הנביאים או לכל אדם גדול אחר.

הדת אוסרת דרישה אל המתים וכבר שאול המלך נענש על שֶׁפָּנָה אל בעלת האוב. לא בִּכְדִי הוסתר מקום קברו של משה רבנו כדי למנוע עליה לרגל או הילולות על קברו. ביהדות "הליטאית" [עד לשואה] אין ולא היה מנהג כזה. אומנם עלו לקברי אבות בימי זיכרון אך לא ייחסו להם קדושה, דוגמת קבר הגר"א בוילנה. בארץ ישראל אתרים שונים זכו להכרה כקבריהם של גדולי ישראל כמו קבר רחל, שיש המסופקים אם אכן נקברה שם ולא בגליל, במסלול כניסתו של יעקב ארצה; קבר הרשב"י במירון; "קבר דוד המלך" שמישהו המציא בירושלים, ליד כנסית "הדורמיציון"; "מערת אליהו" בחיפה [הגם שלפי התנ"ך הוא עלה בסערה במרכבת אש השמיימה]; או המסגד "נבי סמואל" הקרוב לירושלים.

למרבה הצער מנהגי עבודה זרה אלו פָּשׁוּ ועדיין פושים בין שְׁלוֹמֵי אֱמוּנִי ישראל וחדרו בדורות האחרונים לדת היהודית, לרבות המנהג, ויש אפילו הרואים בכך מצווה, להשתטח על קבריהם של צדיקים, כאילו צדיקים מתים אין בקבריהם טומאה, וכאילו קבריהם נועדו להשתטחות נשים עליהם. אחד מראשוני המנכ"לים במשרד הדתות, כמדומני כהנא שמו, ראה לעצמו חובה למצוא ולהמציא קברי קדושים וצדיקים והמון קברי שייח' זכו להקרא על-שם תנא או אמורא כלשהו ול"הילת קודש" נוסח משרד הדתות שמעודד עליה לרגל והילולות מעין אלה. כך גם ראינו הקמת אתרי קבורה מרהיבים שסביבם התפתח עיסוק דתי ומסחרי כמו סביב קברו של הבאבא סאלי ז"ל וקבר אביו של "הרנטגן" בנתיבות, או קברו של רבי נחמן מברסלב באומן שבאוקראינה, בצד קבריהם של רבנים מהגולה שיורשיהם הקימו להם גלעד, ומוכרים שם קמיעות, מזכרות ו"מים קדושים" נקיים ממס וסחרו וסוחרים בזכרם.

דרישות הדת

דת ישראל קבעה דיני טומאה וטהרה מפורטים מאד, שזכו כמובן להרחבה קיצונית בדורות מאוחרים. הטומאה הגדולה ביותר בדת ישראל היא טומאת מתים. עד ימינו קיים האיסור על כהנים להיכנס לבתי קברות. כיצד דין עתיק זה מתיישב עם העלייה לרגל לאותם קברים? אין יודע.

במאות האחרונות, עד לשואה, חיו מרבית היהודים באירופה המזרחית בעוני מחפיר. רובם היו אביונים חסרי השכלה בכלל ותורנית בפרט. אמונתם חזקה הייתה אך לא היה די בה בחיי אומללותם. אומנם הייתה תמיד שכבה דקה של לומדי תורה שראו בלימוד התורה וברבנות עיקר, ואף שזכו לכבוד מפשוטי העם אך לא בהכרח לאהבתם. הבעש"ט, הבעל שם טוב, יסד את החסידות שביסודותיה בצד אהבת האל, יש שמירת הדת בחדווה, במסירות, ולאו-דווקא בלימוד תורה אינסופי. תורתו זכתה לאהבת המוני בית ישראל, שהסתופפו בשמחה ובאהבה תחת מנהיגותו ומנהיגות תלמידיו. הדגש הושם על אהבת השם בשמחה ובאהבה. כך נוסדו קהילות חסידים סביב רבנים שהנהיגו אותם והפכו לאדמו"רים [אדמו"ר: ר"ת של אדוננו, מורנו ורבנו].

היהודי הפשוט למד לציית לרבי, לכבדו ולהעריצו. הרב וחבר תלמידיו עסקו בתורה ובגמילות חסד וניהלו את חיי היומיום. היהודי שלא למד תורה מעבר לקריאת התפילות ולשמיעת דרשת השבת בַּ"שְּׁטִיבְּל" לא חש עצמו נחות או פָּחוּת מתלמידי-חכמים. אִמְרוֹת כמו "לכל ישראל יש חלק בעולם הבא" פישטו עבורו את דרישות הדת וכל יהודי מצא ברבו "אורים ותומים", מורה ומדריך בעת שמחה ובעת צרה. "הרבי" נעשה מרכז חייו, והוא מצא טוב באמונתו ונאמנותו, בארוחת ה"טיש" על שולחן הרבי ובעצותיו. אדמו"רים רבים חיו בצניעות, אחרים ניהלו "חצר" יוקרתית וצברו הון רב מתרומות החסידים ואף כוח והשפעה. לרוב עברה הָאַדְּמוֹ"רוּת בירושה, כמו בחצר מלכות, והאדמו"רים זכו לכבוד רב בקהילות חסידיהם בחייהם וגם אחרי פטירתם. כמובן שגדולי התורה "הליטאים" התנגדו לחסידות כי כאמור ראו בלימוד את העיקר, מה שלא היה עיקרון מרכזי בחסידות [אולי פרט לחב"ד].

שני אדמו"רים נפטרו לבית עולמם מבלי שמינו לעצמם יורש. אחד הוא הרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון לקהילת חב"ד העצומה. חסידיו המשיכו לראות בו את מנהיגם גם אחרי מותו וחלק מהם אף ראה בו את "המלך המשיח". בית מדרשו בברוקלין בארה"ב נותר כמקדש-מעט לחסידיו, שבמתכונת קבועה עולים לקברו ומשתדלים להמשיך ולהפיץ את תורתו וספריו. האחר הוא רבי נחמן מברסלב שמת ונקבר בְּאוּמָן שבאוקראינה. בזמנו הוא לא נמנה עם האדמו"רים הידועים שהנהיגו קהילות חסידים ענקיות, אך קובץ קטן מתלמידיו שקד להפיץ את תורתו שבקשה לעבוד את ה' באהבה ובשמחה, בשירה ובריקוד. וזו זכתה לתפוצה נרחבת בעשורים האחרונים. אולי גם בהמשך ל"דור הפרחים" בארה"ב ובעקבות "הרב המרקד" והתרחבות "ההחזרה בתשובה".

דם יהודי

אמנם הרב נחמן, שמת צעיר [בגיל 34] אכן ביקש שחסידיו יעלו לקברו, אך בוודאי שלא העלה על דעתו שחסידיו יִנְטְשׁוּ את משפחותיהם, את עדתם ובתי תפילתם ויעלו לקברו בחו"ל בימים הנוראים. הוא עצמו ביקר בארץ ישראל וחזר ואמר שמי שרוצה לחיות כיהודי אי-אפשר לו שלא בארץ ישראל. גם אמר: "כל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל". לבטח לא העלה בדעתו שחסידיו בארץ הקודש ינטשו את א"י בכדי לבוא לאוקראינה הטמאה מדם יהודי. הקריאה לעלות לקבר הרב בחג ובמועד נוגדת את תורתו, ודומה שאלמלא מת כה צעיר היה בעצמו בא בשנית ומתיישב בארץ הקודש.

מה שקורה בימים אלו הוא הפקרות רפואית חסרת-אחריות מהמעלה הראשונה. חסידים וסתם סקרנים נוטשים את ילדיהם ומשפחותיהם דווקא בימים הנוראים ובעת השתוללות מגיפת הקורונה. הם מתכנסים בצפיפות רבה במטוסים ובמבנים המעטים והעלובים באומן, מסכנים את עצמם ואת חבריהם ובשובם ארצה יסכנו את משפחותיהם ואת שכניהם. הם מתעלמים מהצו העליון "ונשמרתם לנפשותיכם" וכי "פיקוח נפש דוחה שבת" וחג. העצוב הוא שהבלופר מבלפור מְשַׂחֵק מִשְׂחַק כפול: מצד אחד הוא מבקש בחצי-פה למנוע נסיעתם של החסידים לאומן ומצד שני הוא חושש להסתכסך עם מצביעיו הברסלבים ועם שר הבריאות היוצא ליצמן, ששוב נתגלה במערומיו הרפואיים וחוסר אחריותו, ומבטיח לסייע לברסלבים, החסידים השוטים, להגיע לאומן. השיקול היחיד שלו הוא: להחזיק בשלטון ולשמור על קהל בוחריו. בכלל, תמיכתם של החרדים בביבי, שאוכל טריפה, ואף היה נשוי לגויה בארה"ב ושינה את שמו ל"ניתאי", מוזרה לחלוטין, אך מה לא יעשו כדי להיות קרובים לצלחת ולאכול מפנכתו של ראש הממשלה.

את דעתי הצנועה על עבודת האדמו"רים, העלייה לקברים כבר כתבתי. אם אומנם אין מה לעשות מול הנהירה העצומה לקבר רבי נחמן בְּאוּמָן - מדוע זה לא מועלות עצמותיו לישראל ונטמנות פה בקבר ישראל צנוע כתורתו, או מפוארת כתורת חסידיו? הן לפי האמונה עם ביאת המשיח יסבלו טְמוּנֵי חו"ל חיבוט קברים בדרכם לארץ ישראל. כלום לא ראוי למנוע חיבוט קברים זה מהרב? אם יעקב אבינו לא היסס לבקש כי עצמותיו יועלו ארצה ויוסף בנו הקפיד למלא אחר רצון אביו - איזו סיבה יש שלא להעלות את עצמות הרב נחמן לארץ?

תשאל: ומה עם העלאת עצמות הרבי מלובביץ' לארץ ישראל? ובכן - למרות התנגדותי להפוך את א"י לבית קברות לכל מֵתֵּי ישראל בגולה - הנה דין עצמותיו של מנהיג לקהל דורשיו שונה הוא. ובמה נבדל הרב נחמן מהלובביצ'ר? לרבי מלובביץ' יש קהל חסידים גדול מאוד בארה"ב, בעוד שבאוקראינה, הארץ שבה נשפך דם יהודי כה רב, ואשר לא מכבר העלתה את חמלניצקי, גדול הפורעים ביהודים עד לשואה, למדרגת גיבור לאומי - אין באוקראינה ציבור יהודי. יובא הרב הנכבד אל ארצו ואל חסידיו, ובא לציון גואל.