|
|
משה מילדינר ז"ל, 1973-1950. צעיר לנצח
|
|
|
|
|
|
|
|
| השכנים עדיין נרתעו מלפגוש את המבט של הוריך. מין תחושת בושה או חוסר אונים הביאה אותם לכך. משום מה, מאז אותו יום כיפורים, תמיד הורידו מבטם לאדמה או התחילו לדפדף בעיתון כשההורים עברו. לא יכלו להתמודד. לא ידעו מה להגיד | |
|
|
|
|
|
|
היי משה,
כמדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני כותב לך. נער הייתי וגם זקנתי מאז אותה מלחמה ארורה - מלחמת יום הכיפורים - ממנה לא חזרת. אני זקנתי ואתה נשארת צעיר.
חשבתי לעדכנך על הקמת ממשלה חדשה בישראל, כזו המתחבטת בבעיות ישנות - גירעון בתקציב, מתח ביטחוני ואיום קיומי, ולציין בפניך שדבר לא השתנה. לא הבעיות ולא הפתרונות. כרגיל, מחפשים את המטבע מתחת לפנס.
יכולתי לספר לך על המצאת הרשתות החברתיות. אלו שמחליפות את הישיבה על הברזלים ליד הבית, בשכונה. היום, את השכונה החליפה קבוצת דיון, את הברזלים החליפה המקלדת ואת השיחה בשניים החליף הצ'אט. מעניין, אגב, איך יעשו ילדים בעוד כמה שנים? באמצעות גרירת העכבר או נגיעה במסך. לדעתי, השיטה הישנה עדיפה לפחות בתחום זה.
בציפייה דרוכה ובעין דומעת
השנה החלטתי לספר לך קצת על החיים (אם כך ניתן לכנות זאת) של מי שנשארו בחיים. על הוריך, אידה ויעקב. על יום הכיפורים 1973 ששינה את חייהם. שהפכם ללא-חיים. על הלילות ללא שינה שבהם חיכו לעליית השחר כדי שינסו להתחיל בעיסוקיהם, כדי לשכוח ולו לשנייה. לעצור את הכאב ולו לרגע - ניסיון כושל. על קפיצתם למשמע כל צעד ריצה בחדר המדרגות, אולי זה אתה מגיע הביתה. הציפייה הדרוכה בעין דומעת מבעד לעינית בדלת. ולא. זה לא אתה.
ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת: "למה נתתי לו חינוך לאהבת הארץ?", "למה לא היית יכול לחזור ללמוד רפואה בבולוניה ולהישאר בחיים?", ו"מי הביא אותך למרכז הגיוס במוצאי יום הכיפורים? אבא יעקב". לילה-לילה הם שאלו עצמם בשקט. "למה פתחנו לקצין העיר את הדלת? אילו לא היינו בבית אולי היה אחרת".
היו שחשבו שהזמן יקהה את הכאב, יעלה מעט ארוכה לפצע הכואב, אולי יעלה גלד שיכסה מעט. ולא היא. הבית ביד אליהו שהיה מלא חיים בזמנך די התרוקן. החברים הגיעו קצת פחות. האמת, בסוף הם היו חברים שלך ולא של ההורים. השכנים עדיין נרתעו מלפגוש את המבט. מין תחושת בושה או חוסר אונים הביאה אותם לכך. משום מה, מאז אותו יום כיפורים, תמיד הורידו מבטם לאדמה או התחילו לדפדף בעיתון כשההורים עברו. לא יכלו להתמודד. לא ידעו מה להגיד.
לא הורים גאים, ולא שמרטפים
הם, הוריך, יעקב ואידה, גם ראו את החברים מתחתנים, יולדים ילדים ומתקדמים בחיים. ואתה? הם כבר לא יכלו להתגאות בבן השובב (שלא להגיד פרחח) שהיה לרופא. לא יכלו לחייך מאוזן לאוזן עם דמעה בעין מתחת לחופה, שלך. לא להיות סנדקים לבן שייוולד ולא להיות שמרטפים לנכדות ולנכדים ממך. נכון, עדה אחותך, ורפי, וילדיהם, הסבו להם נחת, אך האמת, הליכתך שברה אותם. את חדרך השאירו כמות שהוא. אולי עוד תחזור.
ליוויתי אותם בימים אלו, כאחרון חבריך שראה אותך בחיים ב-13 באוקטובר. שם, על החול בסיני, ליד טסה. הטנקים לידינו. חזרתי שוב ושוב לבקשתם על ימיך האחרונים. על שיחתנו האחרונה. על תחושת הביטחון שהייתה לנו כטנקיסטים למרות האבדות שכבר ספגנו. על ספירת המלאי שעשינו שם. מי נפל, מי נפצע, מי נעדר. על כל מה שהתרחש בצומת טרטור לקסיקון. על הטנק שנפגע. על הצוות שקפץ החוצה ונפגע מנשק קל (הגדרה מוזרה למכשיר שהורג). ראיתי את הכאב הנורא. הכאב שהכריע את אביך לא רחוק מיום נפילתך. גם דבריה של אמך לאביך בבית החולים תל השומר במאמץ להעירו מהתרדמת במילים: "יעקב, דורי בא, הוא יספר על משה", לא צלחו.
כמעט ארבעים שנים חלפו. זו הפעם ה-80 שאהיה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. שוב אתבונן בכרית האבן המונחת על קברך. 2062022, סמל משה מילדינר בן אידה ויעקב, שנפל בקרב בסיני. משפט קצר ולקוני הממצה את גודל הטרגדיה. משפט קצר המתאר אובדן גדול. החמצת ענק. בית שלא קם. משפחה שלא נוסדה. קריירה שלא מומשה.
