הצדעה לביה"ס בית הכרם, הצדעה למורים

ילדי כיתה חית של בית הספר בית הכרם כבר מכינים את עצמם למפגש המחזור, שיקרה בקרוב. קשה לשוב לתקופה כל כך רחוקה, לבית הכרם האגדי שבראשו עמד המנהל המיתולוגי דוד בנבנישתי, שסבב אותנו ברעמה לבנה, שהזכירה לנו את בן-גוריון. בימים שלא הייתה טלוויזיה ולא היה אינטרנט, בית הספר היה מרכז חיינו, ובתנאים של פשטות וצניעות אכן רכשנו ידע ורכשנו ערכים. כתבתי את השיר לאחר ביקור בבית הספר, זכרתי את המורים הטובים, חלקם ציינתי בשיר, ומשהו מזה תמיד ימשיך להאיר.

שיעורי המלאכה של אז נתנו לנו ביטחון לצאת מן הקופסה של הידיים השמאליות, לנסות להתמודד עם ניסור עצים, בניית אביזרים, ולא אשכח את מנורת השולחן שבניתי בתמיכה נלהבת של המורה הטוב גדעון אשכולי. בתמונה המצורפת, רואים את אשכולי מאחור בטיול השנתי, ליד קבוצת ילדים באמפיתיאטרון של בית שאן. פגשנו את גדעון אשכולי שוב, ושמחנו לחדש קשר עם איש שתרם רבות לתלמידיו. הזכרנו לו כי בתנ"ך האמירה החזקה ביותר של גדעון הייתה "ממני תראו וכן תעשו". כך בנינו את מנורת השולחן, כך הבינונו שמורה הוא מורה לחיים.

הרצל חקק

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ הָיָה דָּוִד,
דָּוִד בֶּנְבֶנִישׂתִּי הָאֶחַד וְהַיָּחִיד.
כְּשֶׁטִּיַּלְנוּ בָּאָרֶץ רָעֲדוּ רַגְלֵינוּ
כָּל פָּסוּק שֶׁלּוֹ בְּחִיל,
שִׁעוּרֵי הַמּוֹלֶדֶת שֶׁלּוֹ הָיוּ
פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם הַמַּתְמִיד, הַשְּׁבִיל.
וְאֵשׁ הַתָּמִיד.

הֶעָתִיד עָמַד לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים,
מַבִּיט בָּהֶם, בְּמוֹרֵי הַדֶּרֶךְ הַיְּקָרִים:
אֲרֶשֶׁת פְּנֵיהֶם, זֹהַר הַמּוֹרִים
יִצְחָק בֶּן יְחֵזְקֵאל, שִׁפְרָה מָזוֹר,
אִילָנָה עוֹז, בַּתְיָה שָׁלֵו,
טוֹבָה שְׁטֶרְן, יוֹסֵף אֶשֶׁד, גִּדְעוֹן אֶשְׁכּוֹלִי
שֶׁלִמְּדָנוּ מְלָאכָה, מַמָּש תּוֹרָה.
יָנַקְנוּ מֵהֶם חַיִּים בִּמְשׂוּרָה:
חֶשְׁבּוֹן וְצֶנַע, חַיֵּי פַּשְׁטוּת בְּמִבְחָן,
אֵיךְ בּוֹנִים מְנוֹרַת שֻׁלְחָן
אֵיךְ שׁוֹתִים מוֹלֶדֶת
בְּזִמְרָה, נָשַׁמְנוּ מְדִינָה נוֹלֶדֶת.

מֵזַח הַכִּתָּה
רָחַש כָּל תְּהִיָּה חוֹלֶפֶת,
הֵד קוּנְכִיָּה: רִגְעֵי גִּיל וְשֵׁפֶל,
יַלְדֵי עוֹלִים, שִׁכּוּנִים, מַחְבֶּרֶת
לוּחַ הַכֵּפֶל, עֲרָכִים יְקָרִים.
כֻּלָּם עָלוּ וְהִתְרוֹמְמוּ
גַּל אַחַר גַּל
מִן הַשִּׁעוּרִים. מִקְרְאוֹת יִשְׂרָאֵל
נָלוֹשׁוּ בָּשָׂר וָדָם, שָׁלֵם וּשְׁבָרִים.
כָּאן הַנֹּגַהּ, הַכֹּל הֵצִיף.
מַשָּׁב עַל לְחָיֵינוּ, זוֹ אוֹרָה יַצִּיב.
הַמְּחַנֶּכֶת הַדְּגוּלָה, הַכֹּל
שָׁב עִם קוֹלָהּ, עִם תְּשׂוּמֶת לִבָּהּ,
כָּל צְלִיל שֶׁנָּגַע בְּחִבָּה.
לְמַעַן הַיְּלָדִים, לְמַעַן חִנּוּכָם.
פָּנֶיהָ הַטּוֹבוֹת, חִיּוּכָהּ הַחַם.


מוֹרִים לָנֶצַח, עִנְבֵיהֶם
יֵין תָּמִיד, לַחֲלֹם וְלִשְׁאֹף.
בְּכַרְמָם זָכִינוּ לְהַכִּיר אֶת הַטּוב. לֶעָתִיד
שֶׁבָּא בִּשְׁעָרֵינוּ, יָכֹלְנוּ לְהַבִּיט
בָּעֵינַיִם: אֵלֶּה הָיוּ מוֹרֵינוּ.