השתיקה הרועמת של השמאל האמריקני מול החטופים

חשתי אבודה כאשר צפיתי בחברים פרוגרסיבים, פעילות לזכויות נשים, משפיענים וידוענים שאני מעריצה, מתקשים למצוא מילים לגנות את מעשי הזוועה שביצע חמאס נגד אזרחים ישראלים ובהם שישה מהאנשים האהובים עלי ביותר. ובמקביל, גם כעת אני בוכה על החפים מפשע והילדים שנהרגו בעזה.

שוב ושוב אני שומעת שישראל היא מדינה של קולוניאליסטים ומדכאים לבנים. סבי וסבתי, אברהם ושרה, גדלו בעיירה קטנה במרכז תימן, וכמו יהודים במדינות ערב אחרות – נרדפו כאזרחים מדרגה שנייה. בשנת 1949, אחרי פוגרומים, הם יצאו ברגל ועל חמור במסע מפרך לבירה צנעא ומשם הגיעו לישראל במבצע "מרבד הקסמים". הם החלו את חייהם בישראל בעוני, ואט-אט בנו חיים צנועים אך נוחים וגידלו חמישה ילדים ובהם אמי.

אולי תבינו את הפתעתי כאשר שמעתי לראשונה שמשפחתי הישראלית היא "קולוניאליסטים לבנים". מתי הפכנו ללבנים? כיצד משפחה שנמלטה מרדיפות יכולה להיחשב לקולוניאליסטית? אך לא הקולות הבוטים ביותר והרועמים ביותר גורמים לי לחוש נבגדת, אלא אלו השותקים בניגוד למשל להתייצבותם למען נשים בתנועת MeToo; הם לא אומרים מילה על אונס ישראליות בידי אנשי חמאס. דיווחים חדשים על הפשעים המחליאים את חמאס ממשיכים להגיע מישראל, אך השמאל עוסק רק בתגובתה של ישראל. מעולם לא דמיינתי שהשמאל – העולם שלי עצמי – לא יהיה מסוגל לכל הפחות להכיל הן את הישראלים והן את הפלשתינים.

אין לי כוחות לצאת נגד השתיקה הזאת. מאז 7 באוקטובר אני ממקדת את כל כוחותי למען שחרורם המיידי של בני משפחתי. דיברתי באו"ם. הופעתי באין-ספור שידורים ונאלצתי לחזור הרבה יותר מדי פעמים על המסר האחרון של בני הדודים. השקעתי בכך את כל-כולי בעודי מתמודדת עם יגון שלא ניתן לתאר. מחוץ לקהילה היהודית זהו מאבק בודד. אין מערכות התומכות במשפחות החטופים בשיא כאבן.

כאשר כל זה החל, הבטחתי שאזעק למען משפחתי עד קצות הארץ, וזה בדיוק מה שאני עושה. כל בני משפחתי המורחבת התגייסו לצידי. צה"ל מסר לנו שמשפחתי חיה בעזה, מה שמעניק לנו מעט תקווה. בישראל מנסה דודתי ריקי, שמשפחתה הגרעינית הצטמקה מעשרה לשישה, מנסה להחזיק מעמד תוך נשיאת סבלה של אמא. אנשים באים מדי יום ומביאים מזון, כאילו הם יושבים שבעה. אני אסירת תודה שקהילתה תומכת בה. כאן, בביתי, שוב איני יודעת למי אני יכולה לפנות באבלי.