השופטת, רים נדאף, מבית משפט השלום בנצרת, פסקה (31.5.06) פיצויים בסך 80 אלף שקלים לד"ר ניב גורדון, שתבע פיצויים מפרופ' סטיבן פלאוט, בשל מאמרים שפרסם זה האחרון נגדו. השופטת קבעה כי מאמריו של פלאוט בהם הטיח בגורדון אמירות כמו "יודנראט" מכילים לשון הרע, האסור לפי חוק. השופטת, קיבלה את התביעה וכתבה בפסק דינה, כי: כל מי ש"מעז" לבדוק את אירועי השואה או ממדיה, הופך לאנטישמי.

השופטת נדאף דנה בתיק טעון במיוחד, הן מבחינה פוליטית והן במישור האקדמי. עיקרו של התיק בתביעה שהגיש ד"ר ניב גורדון, מרצה למדעי המדינה מאוניברסיטת בן-גוריון, נגד פרופ' סטיבן פלאוט, מרצה למנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. אין מדובר בסכסוך סביב זכויות יוצרים על מאמרים אקדמיים, כי אם בסכסוך פוליטי בין שני מרצים המצויים בקצות המנוגדות של הקשת הפוליטית, גורדון המצוי בקצה השמאלי ופלאוט בצידה הימני.

לטענת גורדון, שיוצג בידי עו"ד גאנם פריד, פרסם נגדו פלאוט שורה של מאמרים ובהם השתמש נגדו בביטויים קשים כגון "יודנראט" ו"יהודי למען היטלר". גורדון טען, כי פלאוט התכוון במאמריו, לפגוע במקום עבודתו, במקור פרנסתו ובמעמדו האקדמי.

אחד המאמרים שפרסם פלאוט באינטרנט זכה לכותרת "יהודים למען היטלר". במאמר זה, גינה פלאוט בשצף קצף ביקורת שפרסם גורדון בעיתון "הארץ", לספרו של מכחיש השואה, נורמן פינקלשטיין "תעשיית השואה". פלאוט, מתח במאמר ביקורת על תוכן הביקורת שפרסם גורדון, על רמתו האקדמית של גורדון, ועל אוניברסיטת בן-גוריון המעסיקה מרצה שהוא, לדידו של פלאוט, מכחיש שואה.

בין היתר, כתב פלאוט, כי "גורדון מאושש במאמרו את טענתו של פינקלשטיין כי השואה מנוצלת בידי גזענים יהודים להצדקת מעשיהם כנגד הפלשתינים. גורדון מסכים לכך שניצול השואה ככלי לסחיטת כסף מגרמניה הינו פשע" (תרגום חופשי, מ.פ).

גורדון טען בכתב התביעה, כי הן בכותרת המאמר והן בתוכנו יש משום לשון הרע. לטענתו, יש בכותרת המאמר כדי לייחס לו תכונה של "יהודי למען היטלר". מאידך, טען פלאוט, כי הכוונה בכותרת היא לנורמן פינקלשטיין, שהינו מכחיש שואה ידוע וכך מבין כל מי שקורא את הכתבה.

השופטת נדאף קיבלה את גרסתו של גורדון, שכן היא דייקה בלשון הכותרת בה נכתב "יהודים למען היטלר", בלשון רבים, ומאחר שבמאמר הוזכרו רק שני יהודים, מכאן שהכותרת כוונה גם אל גורדון. נדאף קובעת, כי "ביטוי זה הוא קשה ופוגע, ללא כל ספק, ואין הוא יכול להיכנס לתחום של 'הבעת דיעה', או ביקורת לגיטימית מצדו של התובע".

כאן, ממשיכה השופטת ושוטחת את משנתה הסדורה בנושא חקר השואה. "עדים אנו לפעמים לתופעה שכל מי ש'מעז' לבדוק את אירועי השואה או ממדיה, מכל בחינה שהיא, אם זו מבחינה אנושית, היסטורית, מדעית, פוליטית וכדומה, הופך ישר להיות מושא התקפה והאשמה כאנטישמי ומכחיש שואה, הראוי לתואר יודנראט או יהודי למען היטלר".

נדאף, מוסיפה וכותבת עוד, כי "התופעה עוד יותר מתחזקת עת מוצגים נתונים עובדתיים או דעות ותיאוריות אודות השואה, השונים מהנתונים שפורסמו אודות השואה עד כה ואשר סוטים מהקונסנזוס הידוע. תופעה זו אינה מובנת, ואינה מוצדקת לטעמי, ונוגדת את עקרונות הדמוקרטיה, אשר אמורה לעמוד איתנה, דווקא באותם מקרים שבהם מתעורר וויכוח ציבורי סוער אודות נושאים כה רגישים וכואבים".

לדידה של השופטת, חקר השואה לגיטימי, שכן "השואה אירעה בימי מלחמת העולם השניה, ומאז עברו עשרות שנים, והעולם כולו עבר שינויים רבים".

השופטת לא מסתפקת בכך ואף קובעת כי נורמן פינקלשטיין עצמו איננו מכחיש שואה. "ספרו של פינקלשטיין, כפי שעולה מדברי הצדדים, אינו עוסק בעיקרו באירוע השואה עצמו, אלא בשימוש שעשה העם היהודי או מי מטעמו כנטען, באירוע השואה, לצורך גיוס כספים או הקמת מדינה על אדמות של עם אחר", כותבת נדאף ומוסיפה, כי "התזה של פינקלשטיין לפיה נעשה שימוש לא ראוי בשואה, טומנת בחובה, מן הסתם, הכרה בקיומה של השואה".

לגופו של עניין, קבעה השופטת כי בהתחשב במעמדם הציבורי והאקדמי של פלאוט וגורדון, כי "פיצוי בסך 80,000 שקלים, מהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין".