פרקליטות המדינה הגישה היום (10.5.01) לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ערעור על זיכוי של השר לביטחון פנים לשעבר אביגדור קהלני.
ההחלטה להגיש ערעור התקבלה על-ידי פרקליטת המדינה עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. נזכיר, כי שופט בית משפט השלום עודד אל-יגון, שזיכה את קהלני - עוד בשלב המקדמי, מהאישומים שיוחסו לו, מתח ביקורת נוקבת וישירה כנגד פרקליטת המדינה עדנה ארבל, שקיבלה את ההחלטה להעמיד לדין את קהלני. השופט אל-יגון כינה את כתב האישום "נפיחה", וטען כי הפרקליטות והמשטרה ניפחו את הפרשה, תוך רשלנות וחוסר מקצועיות, וגרמו נזק אישי כבד ביותר לקהלני. על-אף זאת, ארבל היא זו שעוסקת עתה בקבלת ההחלטות בתיק קהלני.
באופן יוצא מן הכלל - ובמקביל להודעת הערעור - מסרה פרקליטות המדינה, בדרך של הודעה לעיתונות, כי הודעת הערעור נוגעת, כמובן, לאישומים המיוחסים לקהלני (מהם זוכה), וזאת "מתוך מחויבות התביעה לעקרונות שלטון החוק והשוויון בפני החוק, ואין בהם לגרוע מזכויותיו הרבות של מר קהלני כלוחם בצה"ל ובשירות מדינת ישראל".
במקביל הביעה הפרקליטות את צערה, על "פרסומים חסרי שחר שיוחסו לגורמים אנונימיים בפרקליטות בהתייחס לפסק דינו של כב' השופט אל-יגון, ואין צורך למור, כי אין לפרסומים חסרי בסיס אלה כל קשר להגשת הערעור".
להלן עיקרי טענות הפרקליטות בערעור, כפי שנמסרו בתמצית על-ידי דובר משרד המשפטים עידו באום (ציטוט):
הפרקליטות טוענת, כי פסק הדין האמור מבוסס על נורמות התנהגות בלתי ראויות ובלתי מתקבלות על הדעת במדינה מתוקנת, וכי בית המשפט גימד בפסק דינו את החובות הנורמטיביות החלות על עובדי ציבור.
מסירת מידע מחקירות משטרה, או על עצם קיומה של חקירת משטרה, לבעל העניין במידע זה, היינו, לחשוד, מהווה עבירה של שיבוש מהלכי משפט ואם נמסר מידע זה על-ידי עובד ציבור, ועל אחת כמה וכמה על-ידי השר המופקד על המשטרה, מהווה המעשה גם עבירה של מרמה והפרת אמונים.
המשיב הבין את העניין שיש לנמרודי בחקירה שעשויה להתפתח כתוצאה ממסירת מידע על-ידי רפי פרידן, ואת רצונו לדעת על הכוונה לחתום על הסכם עד מדינה עם פרידן, על-מנת שיוכל למנוע זאת בהצגת טענותיו בעיתוי המתאים בפני ראש אח"ק.
אשר למסקנות שהסיק בית המשפט מחוק חופש המידע, בהודעת הערעור נטען כי בית המשפט טעה בכל הנוגע לתחולת חוק חופש המידע על העניין הנדון. הוראות חוק זה - על-פי האמור בו - אינן חלות על "מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל", דבר שהוא גם מושכלות יסוד, על כן אין על התביעה נטל להוכיח כי המידע אסור במסירה, כפי שקבע בית המשפט.
ביחס לקביעת בית המשפט כי המשטרה היתה צריכה להעמיד את מר קהלני על כך שהמידע המועבר לידיעתו הינו רגיש, נטען בערעור כי הנחת העבודה במשטרה היא של אמון מוחלט בלשכת השר וכי לא ייתכן שהשר מברר התפתחויות בחקירה בשליחותו של בעל עניין. השר לביטחון פנים, ככל אדם אחר במדינה מתוקנת, לא זקוק היה לאזהרה מיוחדת כי המידע אותו קיבל לבקשתו - אין למוסרו לבעל העניין.
כמו כן, נטען כי אין לעו"ד או כל אדם אחר זכות לקבל מידע מחקירה, וקשה להאמין כי שר היה טורח להיענות לפניית אדם מן השורה. לאור הדרך בה נעשתה הפניה, קשה לקבל כי היא נעשתה בדרך "רגילה ומקובלת".
באשר לפנייתו של המשיב לנחקרים אחרים לתאם עמדות במהלך החקירה נגדו. בית המשפט הגדיר זאת "אמצעי זהירות של חשוד, המבקש למנוע מעצמו מכשול של טעות בעובדה זו או אחרת". הפרקליטות טוענת כי מהות הדברים הינה תיאום גירסאות, וממילא שיבוש מהלכי חקירה, וכי הנורמה שקבע בית המשפט משמיטה את הקרקע מתחת לעבירת השיבוש, דבר העלול לפגוע באכיפת החוק על-ידי פתיחת פתח לאחרים.
