פרקליטות המדינה השיבה בבג"צ לעתירה שהגיש ניצב משנה יורם לוי, העומד במרכז פרשת פריניאן, ואשר דרש מחברי הוועדה לספול עצמם.

לוי שאמור להעיד שוב בוועדה באמצע החודש ולהשיב על מכתב האזהרה, טוען בין היתר כי חברי הוועדה "חרצו את דינו בטרם שקלו את עניינו".

ניצב-משנה יורם לוי הגיש לוועדה בקשה שכותרתה "בקשת פסילה" וסופה שיו"ר הוועדה "מתבקש לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו, זאת על-רקע התבטאויות חריפות ונחרצות מהן עולה כי דעתו נתגבשה בעניינו וכי הוא פועל בכל הנוגע אליו במשוא פנים ותוך חריצת דין מוקדמת".

חברי הוועדה השיבו לדרישתו של לוי בדחיית הבקשה. בין היתר טענו כי "את קיומה של דעה קדומה מסיק המבקש משאלות שנשאלו עדים שונים שהופיעו במהלך חקירות שניהלה הוועדה. לפי הבנת המבקש, תוכן השאלות, כפי שהוא מובא בבקשה, מצביע על "גמירות דעת" יו"ר הוועדה לחרוץ לשבט את גורל המבקש".

חברי הוועדה ציינו בין היתר כי לא היה מנוס מחקירת העדים והעלאת דברים "קשים" לצורך בירור האמת וכי הסקת המסקנות על-ידי לוי הן בעצם עניין של הרגשה ותו לא. בסיכום דעתם כתבו חברי הוועדה כי "נציין שהמבקש ובא-כוחו יכולים 'להרגע'. אין למי מאתנו דעה קדומה, ואנו פתוחים ונכונים להאזין, לשמוע ולבחון כל ראיה וטיעון רלוונטיים. את כל אלו נבחן בלב פתוח ובנפש חפצה".

בעקבות הדחיה עתר כאמור לוי, יחד עם רפ"ק רובי גלבוע, לבג"צ ודרש גם חשיפת חומרים חסויים לכאורה שהוועדה מחזיקה בתום סבב העדויות הראשון שקדם למכתבי האזהרה.

המדינה נאלצה להשיב על העתירה.

בתשובתה טוענת המדינה כי "הועברו לעיון ה"מוזהרים" ובאי כוחם, למעלה מ- 95% מפרוטוקול הדיונים (מדובר בכ- 4,000 עמודי פרוטוקול, כאשר נחסו משפטים או מקטעים ספורים פה ושם), ולמעלה מ- 90% מהמסמכים שהוגשו לוועדה (מדובר בכ-55 קלסרים, שמתוכם שניים לא הועברו כלל. שאר הקלסרים הועברו כפי שהם, או שהוצאו מתוכם מספר מסמכים או שנמחקו מתוך מסמכים הכלולים בהם פרטים מסוימים). וזאת להוציא חומר מודיעיני חשוב שחשיפתו עשויה לפגוע בחקירות רגישות.

המדינה טוענת כי "לא היה חולק על זכות ה"מוזהרים" לעיין בחומר הראיות הנוגע לפוטנציאל הפגיעה בהם. עם זאת, היה על הוועדה לערוך איזון בין זכות זו לבין אינטרסים נוגדים. לרוב, כפי שיתברר להלן, נטה האיזון לטובת העברת החומר ל"מוזהרים". במקרים מסוימים, נטתה הכף לטובת האינטרסים הנוגדים. המדינה ביססה את בקשתה להטלת מגבלות על חשיפת חומר הראיות בפני ה"מוזהרים" על מספר נימוקים. היא טענה לגבי חלק מהמסמכים שחומר אינו רלוונטי ל"מוזהרים", כנימוק לאי מסירתו וכמו כן יש להגן על חלק המחומר עקב סודיות מטעמי אינטרס הציבור (שמירה על ביטחון הציבור, הגנה על שיטות פעולה משטרתיות ועל מקורות מודיעין וסוכנים וחשש לפגיעה בחקירות מתנהלות)".

ולסיכום: "הוועדה סבורה שהתוצאה לפיה רוב המידע ה"חשאי" הועבר ל"מוזהרים", באופן שהבטחת הוועדה אינה מופרת, מהווה איזון ראוי ונכון בין האינטרסים הנוגדים".

בהתייחסה לטענת לוי כיראש הוועדה שוחח על הפרשה עם העיתונאית אילנה דיין מבלי שהדבר נעשה במסגרת ההליך הרגיל של עדויות בוועדה, טוענת המדינה כי "לעותרים טענה ספציפית בנוגע לאחת מבין ה"עדים החשאיים" - אילנה דיין. קבלת האינפורמציה מאילנה דיין בוצעה על-ידי הוועדה בדרך של שמיעתה בפני ועדת משנה, שפעלה במהלך חודש פברואר 06'. אילנה דיין ביקשה שמסירת האינפורמציה תהיה חשאית. מאחר שהגעתה למשרדי הוועדה, בהיותה דמות מוכרת, היתה חושפת את העובדה שהיא מוסרת מידע לוועדה, נתבקשה הוועדה לפוגשה במקום אחר, וכך נעשה". דבר שכאמור הוועדה לא מצאה שבלתי תקין.

כעולה מכלל האמור לעיל, אומרים בפרקליטות, זו הקפידה לאורך פעילותה לא רק לנהוג בסבירות ובהגינות, אלא להקנות ל"מוזהרים" מעמד של מי שכפות המאזניים בשאלת סודיות הראיות נוטות באופן מוחלט לטובתם. המשיבה הטילה סודיות על חומר רק במקרים בהם הסודיות נדרשה באופן משמעותי, לאחר איזון מכלול השיקולים הנוגעים לדבר. כאמור, העובדה שישנו חומר שנותר סודי, לא תפגע בהגנת העותרים (וה"מוזהרים" בכלל), שכן חומר זה לא יילקח בחשבון על-ידי המשיבה. פועל יוצא מכך הוא שזכויותיהם של העותרים נשמרו במלואן. בנסיבות אלו, מתבקש בית משפט נכבד זה לדחות את בקשת העותרים למתן צו על תנאי.