הכניסה לאולם ההצגה החדשה "
המערב הפרוע" מתבצעת דרך סמטה חשוכה בה רואים-לא רואים בחורות חצי ערומות ואת סרסוריהן נוזפים בהן. התמונה היפהפה הזו מהווה רקע עוצמתי להפקה הבימתית, המתארת את סיפורן האישי של חמש נשים שהגיעו לארץ ונמכרו לזנות, שלא בידיעתן. ההצגה, אותה מעלים תלמידי שנה ג' במכללת סמינר הקיבוצים, חושפת את העולם החשוך והאפל של תעשיית הסחר בנשים בישראל.
ההשפלות והאונס שעברו הנשים, מחיקת זהותן האנושית, והטיפוסים המפוקפקים שעומדים מאחוריהן, מתוארים בסצינות מרגשות מאוד, המהוות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית וחושפות את מגוון טיפוסיה. למשל, מנהלי בתי הבושת, שמצד אחד שייכים לשוליים, ומצד שני מנהלים חיים נורמליים עם בנות זוגן, המקבלות את עיסוק בעליהן בשלווה המזכירה את נשות ה"סופראנוס".
סצינה מצמררת במיוחד נחרטת בזיכרון כאשר חייל קרבי (עמיר פרייליך) מגיע לבית הבושת. הוא מקבל את הזונה נטלי (שנטל כהן המעולה). לפני שהוא מתחיל ב"עבודה" הוא מתעקש שתגלה לו את שמה האמיתי. היא מסרבת, אבל נשברת לבסוף, ורק אז נאות החייל לממש את זממו, דבר שגורם לה להרגיש מושפלת יותר. בהמשך אף מתברר שמנהל המכון הוא משת"פ פלשתיני שהושפל בעבר על-ידי אותו חייל. עכשיו החייל הוא לקוח שלו בתעשיית ההשפלה המינית.
עלילת ההצגה זורמת בקצב מהפנט, וההתעללות האכזרית בנשים מצליחה לזעזע ולטלטל את הקהל. ניכר כי נעשתה כאן עבודת תחקיר מעמיקה שנותנת למחזה תוקף אמין, ובעיקר בולטים המבטא הרוסי המושלם של השחקניות והירידה לפרטים של איך באמת מתנהל מכון עיסוי. על כל אלו שורה מוזיקה מקורית של ערן צור, שקולו המיוסר מוסיף לאווירה הכבדה עוד נופך מלנכולי.
יחד עם זאת, משהו כאן מתפספס, בעיקר כי ההצגה לא ממש מצליחה לעורר הזדהות עם אף דמות מרכזית - לא עם בעל המכון ובעיותיו האישיות, אבל גם לא עם חבורת הנשים המנוצלות, המוצגות ככהות רגש גם אחת כלפי השנייה: גונבות, משקרות זו לזו, ולא יוצרות ביניהן קשר אנושי של שותפות גורל. ובכל זאת, מדובר בשעה וחצי לא קלות לעיכול, עם משחק מקצועי וסצינות טעונות ומלאות בכאב, שנשאר בלב עוד זמו רב אחרי שהמסך יורד.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
