בית המשפט העליון דחה (22.2.07) את ערעורו של בוריס זלנצקי, אשר הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בביצוע רצח בכוונה תחילה וגזר עליו עונש של מאסר עולם.
זלנצקי רצח את ויקטור צ'צנוב בערב יום ה-14.7.02. לאחר שפגש את צ'צנוב, אותו הכיר היכרות קודמת, והזמינו לביתו, בכדי לשתות וודקה. בשלב מסויים של השיחה, עת ישבו השנים ליד השולחן במטבח, סעדו ושתו וודקה, התלהט ויכוח קולני. במהלך הדברים הגיעה אשתו של זלנצקי לביתה וביקשה מהשנים כי ינמיכו קולם. בהמשך הערב איים זלנצקי על אישתו כי לא תפריע להם. זמן קצר לאחר מכן, קמו זלנצקי וצ'צנוב והחלו מתקדמים לעבר דלת הכניסה לבית, תוך שהם ממשיכים בויכוח הקולני. האישה ביקשה כי השנים יפרדו. בתגובה, בעט זלנצקי באשתו ואיים עליה כי יחתוך אותה וירצח אותה. בהמשך, רץ זלנצקי למטבח, נטל בידיו שני סכינים ורץ בחזרה לעבר אישתו, שבשלב זה יצאה מחדר השינה ונעמדה במסדרון הבית מאחורי צ'צנוב. צ'צנוב ניסה לחסום את התוקף, כדי למנוע ממנו מלהגיע אל אשתו. לאחר שהאשה הצליחה להימלט מן הבית זלנצקי התנפל על צ'צנוב ודקר אותו באמצעות שני הסכינים שהיו בידיו, 46 דקירות בכל חלקי גופו, דבר אשר הביא למותו.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי הרשיע את זלנצקי בביצוע עבירת רצח, תוך שהוא דוחה את כל טענותיו. בית המשפט קבע כי נתקיימו אצל המערער יסודות עבירת הרצח, ובכלל זה היסוד הנפשי של "כוונה תחילה". בית המשפט דחה אחת לאחת את טענות ההגנה אשר ביקש זלנצקי לייחס לו ובניהן הגנת ההפרעה הנפשית, השכרות, הגנת האוטומטיזם וכדומה.
באשר לעונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי זלנצקי לא הוכיח כי סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מליקוי בכושרו השכלי בעת ביצוע המעשה, באופן שהגביל במידה ניכרת את יכולתו להבין את משמעות מעשיו או להימנע מהם, ומכאן שהוא לא זכאי להגנות המצויות בחוק.
הכרעות בית המשפט העליון
זלנצקי, באמצעות בא כוחו, עו"ד שקלאר, העלה טענות אין ספור. החל מטענות לבסיס עובדתי שונה מזה שפסק בית המשפט המחוזי, המשך בקביעות בית המשפט בדבר עדותו הבלתי אמינה של זלנצקי ופערים בלתי מוסברים בעדות של אשתו.
בית המשפט דחה על הסף את הטענות באשר למסכת העובדתית. בית המשפט הדן בערעור אינו עוסק בעניינים שבעובדה, למעט חריגים ואין המקרה נמנה עמם. בית המשפט, עם זאת, פנה לבחון את התקיימותם של הסייגים לאחריות הפלילית להם טען זלנצקי.
בית המשפט דחה את טענת זלנצקי לקיומו של סייג ההגנה העצמית. טענה זו נטענה בבית המשפט המחוזי ונדחתה. מעבר לכך, מציינים שופטי העליון, טענתו זו סותרת דברים אחרים שאמר, לפיהם ייתכן כי לאחר שהמנוח דקר אותו, רץ המנוח וזלנצקי בעקבותיו. הרי אין זה סביר, פסק בית המשפט, שחרף הדקירות הרבות שדקר זלנצקי את המנוח, לא הצליח זלנצקי להיחלץ מלפיתת המנוח ולסגת.
בית המשפט המשיך ודחה גם את טענת זלנצקי להגנת האוטומטיזם. לטענתו, פרץ הדקירות שביצע היה בלתי נשלט ונבע ממצב של אוטומטיזם, הנכלל בגדר סייג "היעדר שליטה". בנימוקי הערעור טען, כי טענת האוטומטיזם אינה מתייחסת לדקירות הראשונות, כי אם לאלו הרבות שבאו בעקבותיהן. דברים אלו סתרו את טענות זלנצקי בפני בית המשפט, שהרי טען כי כל מעשה דקירה בפני עצמו היה תוצא של הגנה עצמית - לפיכך, בית המשפט לא בחן את טענתו זו לאוטומטיזם בפעולותיו.
גם את טענת אי השפיות דחה בית המשפט. לאחר שנבחנו חוות דעתם של מומחי הצדדים, לא נמצא מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש לדחות את הטענה כי זלנצקי ביצע את המעשה במצב של אי שפיות הדעת. כאמור, דחה בית המשפט גם את טענות ההגנה האחרות שהעלה זלנצקי.
לאור בחינת ההרשעה לפרטי פרטיה, ושלילת כל ההגנות אשר להן טען זלנצקי, דחה בית המשפט העליון פה-אחד את ערעורו של זלנצקי והותיר את עונשו, מאסר עולם, על כנו.
