כמה מאכזב. כנראה שזאק סניידר, האיש שאחראי לאדפטציה המבריקה אם לא המעולה לסרט האימה "שחר המתים", שכח שאחד הדברים החשובים ביותר בקולנוע הוא מתח. סרטו השני "300" הוא אומנם אחד הסרטים המרהיבים ביותר שתראו השנה בקולנוע, אבל גם אחד המשעממים, המתישים והמאכזבים. אם "300" לא היה מלווה בכול כך הרבה צעקות, היה אפילו אפשר להירדם בו בקלות.

העלילה שמבוססת על ספר הקומיקס של פרנק מילר ("עיר החטאים") מתארת את הקרב האכזרי של תרמופילאי (480 לפנה"ס) בו המלך ליאונידס ושלוש מאות לוחמים ספרטניים נלחמו עד מוות נגד צבא פרס העצום בהנהגתו של המלך כסרכסס. מילר, אחד הציירים ומספרי הסיפורים המבריקים הפועלים כיום בעולם הקומיקס, וסניידר, אחד הבמאים המבטיחים ביותר בהוליווד חברו יחדיו כדי לספר את סיפורם של הלוחמים בדרך החביבה עליהם ביותר: שפריצים של דם על ימין ועל שמאל, גופות מרוטשות בלי הפסקה, ראשים מתעופפים, איברי גוף כרותים והכנסות עצומות בקופות.

הצרה המרכזית של "300" היא שסניידר לא יוצר מתח. הוא נופל בפח עלילתי שלא מוביל לשום מקום. הגיבורים החטובים, על שרירי הבטן שלהם, נודדים מקרב אחד למשנהו, מצליחים לפעמים בקלות ולפעמים בקושי לנצח ובסופו של דבר זוכים בתהילה. הצרה המרכזית היא שאף אחד מכול השלוש מאות לא באמת מעורר עניין. הדבר המעניין היחיד במלך ליאונידס הוא שרירי הבטן שהשחקן ג'רארד באטלר עמל עליהם קשות. מרבית הסרט צעקותיו מזכירות את גיבור הסרט "גלדיאטור" מכסימוס הלוחם מאשר מנהיג חריף ומתוחכם.

מצאתי את עצמי מאוד מוטרד שמערכת יחסי הציבור המשומנת של הסרט, עסקה יותר בשרירי הבטן של השחקן הבריטי וכלל לא באופיו. לפי דעתי סרט שהקהל איננו מפתח אהדה לגיבורו הוא שגוי מלכתחילה. הסיבה היא אחת ופשוטה למדי במקום לפתח את הדמות ואופייה הבמאי והשחקן העדיפו לפתח את שרירי הבטן שלה.

זו גם הצרה שמאפיינת את שאר הלוחמים הספרטניים. לאף אחד מהם אין באמת אופי ולכולם יש שרירי בטן. כולם נראים ונשמעים אותו הדבר. גוף אחד שמורכב ממאות אנשים שלא באמת מצליחים לעניין. האור היחיד באותה קבוצה אחידה הוא סיפור משנה קטנטן הנרקם סביב הלוחמים: סטליוס ואסטינוס, המרמז על רומן אפשרי בין השניים, המבטים הנוגים שהשניים מחליפים ביניהם והעקיצות ההדדיות, נקטעות כאשר ראשו של אסטינוס מתעופף באוויר לנגד עיניו המזועזעות של סטליוס.

דווקא מלך פרס כסרכסס, בגילומו של רודריגו סאנטרו, שחקן אופי ברזילאי חתיך שכוער בשביל התפקיד מצליח לעורר עניין כולשהו. לא רק בזכות הדמות האקסצנטרית שהוא מגלם, אלא דווקא בשל האנושיות שסאנטרו מצליח להחדיר לתוכה. לעומת הספרטנים שרק רוצים למות בקרב, המלך רוצה לכבוש אבל עוד יותר רוצה לחיות. כסרכסס צמא לחיים, הוא נהנה לא פחות מנשים וסמים. את הקרבות הוא מעדיף להשאיר לאחרים. לעומת ליאונידס המשמים - כסרכסס הוא דמות הרבה יותר צבעונית ומעניינת.

באופן טראגי, גורלם המר של 300 המסכנים, לא מזיז לנו בגרוש בסוף הסרט. כשהגיבור האמיתי כאן היא האלימות הגראפית מרהיבת העין, אין שום סיבה שנפתח אהדה לאף אחד מהדמויות. אפילו לא למלכה גורגו הסקסית להדהים והמשמימה לא פחות שסביבה נבנה סיפור עלילה מיותר שכלל לא קיים בקומיקס, רק כדי לעורר הזדהות אצל קהל הצופות. לעומת "שחר המתים" שהיה לאחד מסרטי האימה האהובים עלי בשנים האחרונות, "300" יותר מזכיר ברוחו את "טרויה" המחפיר. הדבר היחיד שמבדיל בין שני המוצרים הללו שסניידר באמת מצליח להרשים ויזואלית. החיסרון הגדול שלו שהוא פשוט מוצר הוליוודי סתמי.