ספינת הדגל של הצחוק הקולקטיבי הישראלי עגנה אתמול בחוף מבטחים. אחרי הפלגה רבת חניות ללקטים ולחופשות שעוררה תחושות רעות גם בנאמנים שבמעריציה, "ארץ נהדרת" סיימה (בשישי, 27.4.07) עונה.
למרות הרצון להיות "נועזים" ו"סאטיריים" בהציגם את קיצה המתקרב של ישראל, קברניטיה של "ארץ נהדרת" לא הסעירו רוחות. גם הופעת האורח של החתרן, הקיצוני והמנודה שבאמני ישראל, שלמה ארצי, לא סיפקה את טעם הלוואי החתרני הנדרש לתוצרת המוכרת לעייפה.
תוכנית כזאת צריכה לגרום לצופיה לצחוק איתה, ואז להבין שהיא גרמה להם להתבונן על המציאות כאן דרך משקפיים שמאפשרות נקודות מבט חדשות. היא הצליחה לעשות זאת בעבר עם דמויות כמו ערפאת ועוזי כהן. אבל המשקפיים שסיפקה "ארץ נהדרת" לאחרונה, הן משקפיים ללא עדשות. רק מסגרת צחוקים ריקה, ללא תוכן שמחביא קצת פלפל במתוק.
בהתאם לכך, אין פלא שאסופת מערכוני סיום בנאליים חתמה את העונה החלשה ורבת הלקטים. חלון ההזדמנויות האחרון להנחית בשיא הפרים טיים סיומת רבת עוצמה, נסגר אתמול בחולשה וברפיון. המאמץ לעטוף את הבדיחות המצחיקות למחצה בחתרנות מעושה לא צלח. אין חתרנות בתוכנית שמציגה מערכון ארוך ומעייף שבא ללעוג לתרבות ה"פרום" שפלשה לתיכוני ישראל אבל שכח את עצמו בדרך כשהכניס אליו את יעל בר זוהר. ברגע שזו הופיעה, המערכון תפס כיוון משומש, השאוב מסרטי נוער בנאליים, נעדר אמירה ועם סיום דלוח. במילים אחרות, ההרגשה בתוכנית היתה שאנחנו צופים בטקס סיום תיכון ולא בפארודיה עליו.
זה מה שקורה ל"ארץ נהדרת" כשהיא משתמשת בענקי קונצנזוס כארצי ובר זוהר. במקום לעשות בהם מעשים מגונים בהסכמתם, כמו שעושה "סאטרדיי נייט לייב", תוכנית המערכונים של אמריקה, לה היא מנסה בקושי רב להידמות, "ארץ נהדרת" מלטפת את דמותם ומצדיעה לה. האמנים לא צוחקים על עצמם, הם רק מופיעים פה כדקורציה שמוציאה מהצופה קריאות: "וואו, הינה יעל בר זוהר" ולא יותר מזה.
גם נוסחת פגישת המחזור לא עבדה. למרות הטקסטים הרלוונטיים לפרידה, השירים ודמויות מן העבר שעשו קאמבק אחרון - שום דבר חדש לא נאמר שם. שוב שמעון פרס לוזר ועוד פעם אותם צחוקים ישנים שעולים למראה דמויות שתוקפן פג כמו ג'ודי אשת סילבן או אורי גלר חובב השעונים.
השחקנים עשו עבודתם נאמנה, אבל משהו בכתיבה לא היה מושחז מספיק. חיקוי טוב של עלמה הראל את נינט לא קיבל תמיכה ראויה מהכותבים. מערכון חסמב"ה התארך ושיעמם. כשהכתיבה מבולבלת, מבצעיה פועלים על אוטומט ומאבדים עניין. אין חובה שהתוכנית תייצר פתאום סאטירה בסוף העונה, הרי לא עשתה זאת לכל אורכה, אבל האם זו בקשה גדולה מדי שתביא למסך משהו שיצחיק מאוד ולא יצחיק בערך?
נסראללה היה היחיד שהצחיק באמת, באופן שתאם את הקו המריר של קץ המדינה. "אני אשמור על המדינה שלכם", הוא ניחם אותנו, והבטיח שיישר אותה ויהפוך אותה למגרש חנייה ענק. הכל היה נכון במערכון הזה. זוהי בבואה נהדרת למצבנו כאן: רק נסראללה מצליח לייצר בנו אמוציות. יש בזה סאטירה בפרצוף, יש בזה משהו מקומם, יש בזה משהו תרפויטי.
כשהביע מחאה על מדיניות שידור "משפחת סימפסון" בערוץ 1, רגע לפני שהמערכון נעשה עצוב כמעט, היה בזה גם צחוק משחרר. אולי בעונה הבאה, אם תהיה כזו, תצליח "ארץ נהדרת" לספק בכל מערכוניה את התערובת המדויקת הזאת של עצבים מעוררים וחיוכים מבינים. אם זה יהיה המצב, אנחנו מבטיחים לא להתלונן על כל הלקטים.
