המחזת הצגה שמתבססת על הספר "
הלב" היא אתגר לא קטן. קודם כל, מאז נכתב הספר ב-1886, על-ידי אדמונדו דה אמיצ'ס, הוא זכה לפופולריות אוניברסלית, ומכאן שגם לאינספור גרסאות ועיבודים. שנית, לכווץ, לצמצם ולתמצת את הסיפור לשעה וחצי של הצגה גם היא משימה לא פשוטה כלל.
אבל ירון כפכפי עמד במשימה בכישרון רב תוך הפגנת יצירתיות רבה. הוא השכיל לעמעם מעט את אור הזרקורים מהגיבור מרקו, ולתת במה נרחבת יותר לדמויות המשנה, אותן בנה בססגוניות נהדרת.
מה עוד אפשר לספר על מרקו, הילד שאמא שלו נסעה מאיטליה לארגנטינה כדי לעזור בכלכלת המשפחה? אפשר. כפכפי בנה עלילה משעשעת, קלילה ומהנה, מצחיקה וסוחפת, שבה מרקו פוגש שלל דמויות מעניינות. שימוש יפה עשה כפכפי עם מוטיב הלב, אותו שתל למספר דמויות שפוגש מרקו במהלך ההצגה, מבית הספר בו הוא לומד ועד לרגע בו הוא מוצא את אמו. הלב אומר לו - כמובן - להקשיב לו תמיד, וכך הוא מגלה מה עליו לעשות. כפכפי גם מצליח ליצור אצל צופיו הרגשת חיבה וקרבה למולדת - בלי להיכנס לקלישאתיות יותר.
גם מוזיקה נהדרת יש בהצגה הזו, אותה כתב כפכפי בעצמו. היא משרתת היטב את העלילה, והשירים קליטים ומכניסים את ההצגה לקצב טוב. בחירת השחקנים מוצלחת ביותר ומוכיחה את עצמה כשהם מלהטטים בין הדמויות השונות, נכנסים ויוצאים מדמויות, מחקים, משנים ומשתנים.
ההצגה נפתחה דווקא בקול ענות חלושה, בדואט מינורי שבו הייתי משוכנעת שמישהו עומד מאחורי אמא של מרקו ובאיומי אקדח מצווה עליה לשיר, או לחילופין, שהיא אכלה משהו לא טוב הבוקר. אבל עם סיום השיר החלה ההצגה באמת.
דה אמיצ'ס (1846-1908) לחם לאיחוד איטליה ולשחרורה מעול הזרים. בספרו הנודע ביקש לעורר בלב קוראיו הצעירים ערכים כמו כבוד למשפחה, לחברים ולעם, וליצור תחושת אחדות. והוא הצליח. ספרו, שהפך מיידית לרב-מכר, כבר מזמן שייך לקלאסיקה. עם זאת, מעניין היה להסתכל על ילדי האינטרנט מגיבים להצגה. הקהל היה צעיר ברובו ולא התעמק כנראה בסוגיות האלו. הסיפור על הילד שאמו נסעה לארץ אחרת בעולם דמיוני בו אין אי-מייל או מסנג'ר, ובקושי דואר מכתבים בפורמט הישן, הופך את הסיפור של דה אמיצ'ס לסיפור היסטורי של ממש, אולם יש לשער שהוא תמיד ייגע בילדים עקב הזדהות עם הגעגועים לאם.
ההצגה הזו, מבית היוצר של תיאטרון גושן מצטרפת לעוד הפקות איכותיות לגיל הרך, כמו מופע המחול "
הברווזון המכוער" וההצגה "
סיפור במגפיים" - עיבוד לאגדה "החתול במגפיים".
שורה תחתונה: ללכת בלי היסוס - אבל לא לקחת ילדים מתחת לגיל חמש.
