תוכנית הסיום של "
מועדון לילה" שמחה אותי מאוד. כי זה אומר שלא אצטרך לצפות במיצג הזחיחות של ארז טל במשך תקופה ארוכה בכל סופשבוע. אבל היא גם העציבה אותי. למה? מפני שהיא הוצאה לחופשה שבוע אחרי הזמן. במקום לעזוב בשבוע בו הסתלקה מחיינו "
ארץ נהדרת", חברי "מועדון לילה" החליטו לחכות שבוע כדי לקבל את קדמת הבמה כולה לעצמם ולא לחסות בצל אילנות גדולים מהם. זה לא עזר.
אז מה הכינו לנו לסיום? הרבה דברים שנראו טובים על הנייר, אבל לא הובאו לידי ניצול מלוא הפוטנציאל. קחו למשל את האורח הראשון. חברי המועדון שלפו את נשק יום הדין, רון קופמן, האכזרי מבין פרשני הספורט. האם יאכל גור פנדה בשידור? מי אם לא הוא מסוגל לזה. אבל קופמן נותר עם ארשת חמצמצה לאורך התוכנית ולא עשה דבר, אפילו לא רטן. האיש שהשווה דעה לרקטום (לכל אחד יש), התבייש כנראה להשוות את התוכנית לאותו איבר (לא מריח משהו).
בנוסף לקופמן התארחו, בערב הסיום, אנשים בתחפושת של בובות ענקיות, במיני מערכון לא מצחיק על "מועדונית לילה" שמנהלת עדי הימלבלוי, אורחת מספר שתיים. כמו ארז טל גם היא הובאה לשם רק לקישוט ולקידום העלילה. למה לא לתת לה כמה פאנצ'ים, במקום שתספר סיפור מפוברק שהיא מתאמנת עם נינט על הנשיקות שהיא מעניקה ליהודה לוי ב"האלופה".
כל תוכנית חייבת לכלול אישה על תקן "הכוסית", כי אינך יודע מתי תזדקק לה. בתוכנית כזאת למשל, צריך כוסית יותר משצריך בדיחה שתצחיק. שלום אסייג שוב מזכיר את טירה? המצלמה על הכוסית. אורי גוטליב שוב סיפר בדיחה לא מצחיקה? המצלמה על הכוסית. פאנליסט רוצה לומר את המילה "קשה" עם מבט רב משמעות במטרה לעורר חשד לכפל משמעות? המצלמה על הכוסית. הכוסית שותה מים? המצלמה על הכוסית.
ואם כבר מזכירים כוסיות, בואו נודה על האמת - עופר שכטר הוא היחיד ששולט. הרי חלומו של כל פאנליסט ב"מועדון לילה" הוא לא להיות ארז טל, מן מנחה לא מצחיק שמקיף את עצמו בקומיקאים, אלא לקבל תפקיד ראשי באיזה לייט נייט משל עצמו. כלומר
ליאור שליין משודרג, ובמשודרג אני מתכוונת עם רייטינג דו מספרי שאינו אפס נקודה משהו. כעבור שלוש עונות ניתן לומר שהיחיד שנראה מתאים לעניין הוא שכטר. הבחור מבצע את בדיחותיו כמו איש שראוי להוביל חזית. אומנם שי גולדשטיין מצחיק פי מאה ובדיחותיו מלאות טעם ("מה זה טעות? להגיד בלידה של יגאל עמיר: 'הכל בסדר את יכולה לקחת אותו הביתה') בניגוד לאלה של עופר שלא תמיד פוגעות ("אני גמד").
נקודת אור קטנה כשכטר (ואין כאן כפל משמעות) לא מספיקה. בשיר הסיום של מועדון לילה נשאל רמי הויברגר מדוע הוא נשאר במועדון לילה. "כי כאן אני נהנה חבל על הזמן". ולמה אני כאן? כדי לוודא שאכן נגמר. לפחות בינתיים. ואין מועד ראוי יותר לסיום תוכנית כזאת, שבנויה על בדיחות קרש, מאשר ל"ג בעומר.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
