מסתורי והזוי

דיוויד לינץ', אחד הבמאים אהובים עלי, הוא מסוג היוצרים שלא כל כך חושב על קהל הצופים המשפחתי מהסוג שהופך סרטים כמו "לילה מטורף במוזיאון" או "300" לשוברי קופות. הוא נאמן לדרכו האומנותית הסוריאליסטית ולקהל המעריצים שרק מחכה ליצירה הקולנועית ההזויה הבאה בתור שהוא יוציא תחת ידיו.

בסרטו החדש הוא שובר כמה גבולות ונראה שהפעם הוא הצליח להרחיק מעליו גם מספר רב של מעריצים. "אינלנד אמפייר" לא הפך ללהיט כמו סרטו הלפני אחרון, "מלהולנד דרייב" אבל הוא בהחלט יצירה לינצ'ית טהורה כאשר הפעם לינץ' יוצא לנדוד בעולמות פנימיים חדשים שיאתגרו גם את המושבעים שבמעריציו.

על מה הסרט? אחרי 178 דקות גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה. אבל למי זה משנה, כאשר החוויה הקולנועית שאתה עובר היא כל כך טוטאלית, מופרעת ולעיתים גאונית. עלילת "אינלנד אמפייר" נודדת בכמה וכמה מישורים אבל הדבר היחיד שמוצק ומוצדק בכול הסרט הזה הוא הופעתה של הכוכבת הבלתי מעורערת של לינץ': לורה דרן. מדובר בתפקיד הטוב ביותר של דרן אי פעם. השחקנית היפיפייה שהתפרסמה בסרטיו הקודמים "קטיפה כחולה" ו"לב פראי", לא ממש הפכה לכוכבת קולנוע אבל שוב היא מוכיחה שיש לה יכולת לכבוש את המסך ולתת הופעה מרשימה ובלתי נשכחת.

העלילה הרשמית או הלא רשמית של הסרט עוקבת אחר השחקנית ניקי גרייס, שמשתתפת בסרטו החדש של הבמאי קינגסלי סטיוארט (ג'רמי איירונס). ניקי נמצאת במשבר והיא לוקחת את התפקיד ביתר רצינות. היא נכנסת לתוך הדמות שלה עד כדי כך שהיא מתקשה להבדיל בין חייה שלה לחיי הדמות אותה היא מגלמת בסרט. לא ברור אם הדמות בוגדת בבעלה או השחקנית. לא ברור האם היא נשואה לאיש מיליונר אלים. לא ברור האם הוא מאיים לרצוח אותה, או את מאהבה, האם יש לו מאהבת אלימה או שהיא המאהבת. גם לא ברור עד כמה ההיסטוריה של התסריט משפיעה. מתגלה שבעבר כבר ניסו לביים סרט בפולין לפי התסריט ושני הכוכבים נרצחו באכזריות.

כן ברור שמדובר ביצירה מסתורית, שנעה בין מספר ממדים שיוצרים עולם קולנועי אחיד ויציב שהרצפה שלו רועדת ועלולה לשמוט את רגליהם של האנשים הדורכים עליה. היא גם רועדת באולם הקולנוע כי לא ברור מה עתיד להתרחש בסצנה הבאה. שום דבר לא צפוי בעולמו הפנימי והבלתי צפוי של דיוויד לינץ'. כל סצנה היא יותר הזויה ומופרעת מקודמתה. לעיתים נראה שמערכת היחסים של הבמאי והשחקנית שבילו מספר שנים יחדיו ביצירת החוויה הקולנועית המטורפת הזו, גובלת בסאדו-מאזוכיזם. זו גם מערכת היחסים של הבמאי עם מעריציו. הוא נהנה לסחוף אותנו לתוך הסיוטים המטורפים שלנו ואנחנו נהנים לצפות בהם ולסבול.

אחרי שהיה מועמד לאוסקר על יצירתו הקולנועית הקודמת, נראה שלינץ' החליט שמספיק לו ולעומת במאים אחרים המנסים לזכות באהדת האקדמיה פעם אחר פעם, הוא החליט ליצור את סרטו החתרני, הנועז והאומנותי ביותר מאז "ראש מחק" - סרטו העלילתי הראשון שהפך עם השנים ליצירה פולחנית. האם הסרט "אינלנד אמפייר" יהפוך ללהיט סינמטקים עם מעריצים קבועים ומושבעים? האם בעוד כמה שנים יגדירו אותו כסרט החשוב ביותר של העשור כמו שיש המכתירים את "מלהולנד דרייב"? לא ברור. אבל די ברור שמדובר בחוויה קולנועית שכל מי שמעריץ את הבמאי המבריק חייב לעצמו לפחות לפעם אחת.

שימו לב, סרטי יוניטד קינג מפיצי הסרט בישראל הפתיעו ויציגו את "אינלנד אמפייר" בקולנוע גת, אחד האולמות המרווחים והנוחים ביותר בת"א. זו כנראה הזדמנות חד-פעמית לראות יצירה כל כך מרשימה על מסך גדול באמת ועוד בבית קולנוע כמו פעם רק עם כסאות נוחים ומערכת סראונד מוצלחת. אין ספק שמדובר בתנאים המושלמים כדי לצלול לתוך העולם האפל והמטורף של לינץ', כי אם כבר צוללים לתוך עולם שכזה לפחות שזה יהיה בנוחות המקסימלית.