בחיים, יש שאלות שמכניסות לחרדה. "אם היו לי שיערות שיבה, את היית אומרת לי?" שאלה אותי גולדה בדרכנו לאיסט 38. "למה, יש לי שיער שיבה ואת לא רוצה לספר לי?". "מה פתאום! ולי?". "לא, בכלל לא, ולי?". "לא, לא! אבל לי יש?" וכך הלאה במורד תל אביב. כשהגענו למסעדה כבר היינו מרוטות עצבים. למעשה, כמעט תלשתי לגולדה את השערות הלבנות (גולדה: ידעתי! ואיך את חושבת שהשיער שלך נראה, סבתא'לה?). בקיצור, כל מה שרצינו זה שיעשו לנו קצת טוב על הנשמה. טוב שבאנו לכאן.
האיסט 38 ממוקם ברחוב אבן גבירול (ג: 38!) בתל אביב. הוא מעוצב כדיינר ניו-יורקי משודרג עם חלל גבה תקרה, לבנים חשופות ונורות הנתונות באהילים אדומים מדליקים (ג: תאורה אדומה מטשטשת שיבה?). במפלס הכניסה נמצא בר וכמה שולחנות ובמפלס התחתון תאי ישיבה נוחים ונינוחים. אנחנו, שרצינו פינוק, התרווחנו באחד התאים. כחלק מהמסירות של האיסט 38 ללעשות טוב על הנשמה, עוד בטרם התעמקנו בתפריט הוגשו לנו קוקטיילים לפתיחה: ריי צ'רלס ג'וליפ ומוניקה לווינסקי (33 שקל המשקה). שני הקוקטיילים רוממו את רוחנו, והיו בהם כל מיני מרכיבים טעימים כמו וויסקי ופירות (ג: מי היה מאמין שקיווי ילך כל כך טוב עם אלכוהול? גם שתייה וגם ויטמינים). את הקוקטיילים ליוו נאצ'וס בטטה מצוינים שנעשים במקום.
מה שנפלא עוד יותר הוא, ששוב עוד בטרם התעמקנו בתפריט, כבר הסתחרר לעברנו תומר מלצרנו עם מבחר מרשים ביותר ממנות הפתיחה. טעמנו והתרשמנו מפטה כבד עם צנימים וריבת בצל (38 שקל), באפלו ווינגס עם רוטב בלו בצד (42 שקל), מיני קפיטל - חלת בצל בבלילת בצק בירה ורטבים (25 שקל) ופרוסות חציל ממולאות בגבינת עזים, קוביות עגבניות ועלי בזיליקום טריים (35 שקל). כל המנות היו טעימות, מנחמות ונדיבות כמו שאוכל אמריקני עשוי היטב צריך להיות. המיני קפיטל אפילו יצר משבר אמון בינינו לבין המלצר (ג: זו באמת המנה הקטנה?). הכל הולם מאוד שתייה, ולכן באיסט 38 יש תפריט לילה מוזל ומשתלם, שכולל גם מנות מיוחדות - מותאמות אלכוהול. מתוכו, טעמנו לביבות בטטה וכרישה ברוטב שמנת (26 שקל) שהיו חמות ופריכות, השתלבו נפלא עם הרוטב ועשו לנו חשק לשתות עוד. אז שתינו. גולדסטאר (ג: כמו באמריקה). בכלל, מומלץ לקפוץ לכאן בשעות הלילה. האווירה נעימה, ויש מסכי פלזמה שיקרינו לכם איזה משחק עם אנשים שרצים להנאתם במקום לשבת ולאכול משהו.
זה הפתיע גם אותנו, אבל אז נתבקשנו להכריע בסוגיית העיקריות. אני אחזור על זה במילים אחרות ברשותכם: אחרי כל זה עוד אכלנו עיקריות (ג: למה, שבעת?). מבט אל השולחנות סביב, הבהיר שעל ההמבורגר לא מוותרים. בחרנו בהמבורגר בתוספת פטריות (32 שקל + 8 לתוספת) עם צ'יפס (8 שקל כתוספת) ופהיטס עוף (55 שקל). הפהיטס היא מנה שמוגשת ברכיבים והסועד החרוץ יכול להרכיב לעצמו טורטיה עם עוף, גוואקמולי, סלסה מקסיקנית ושמנת חמוצה בכל שילוב שעולה על רוחו. הפהיטס היו נחמדים מאוד והרכבת המנה העסיקה אותנו, מי יותר ומי פחות בהצלחה (ג: תראי! עשיתי בית עם אנשים מחייכים מרצועות עוף!). בכוחות אחרונים התפננו למנת הדגל של המקום, הלא הוא ההמבורגר. מה נגיד, אמריקה. תבחרו איזה סופרלטיב שבא לכם, אבל עדיף יותר שפשוט תבחרו את המנה - לא תתאכזבו.
היינו צריכות לצפות את זה - היה גם קינוח. במקום שבו יש מגוון רחב של אוכל שילווה את הדרינק, מפתיע למצוא קינוח כל כך מצטיין. מפתיע ונעים. ליקקנו בהנאה את המרקיז דה סאד (ג: נראה לי שגם המרקיז לא סבל) - עוגת שוקולד בלגי דחוס עם וויסקי ונוגט (34 שקל). יש לציין שכדי להוריד יותר טוב מנה זו או אחרת, כל אחת גם הערתה שלושה צ'ייסרים לקרבה במהלך הארוחה.
בסוף הערב, כשאספנו את עצמנו ויצאנו אל הרחוב התל אביבי החמים שבעות להפליא, מלמלה לעברי גולדה: "איזה יופי שלשתינו אין שיער שיבה". אני, במחווה לידידתי השיכורה, לא הסתכלתי עליה מקרוב.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
