ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה (ה', 7.6.07) תביעת דיבה נגד ידיעות אחרונות ותחקירניו מוטי גילת ומיכל גרייבסקי. מדובר בתביעה שהוגשה בעקבות כתבת תחקיר על עמותת "במות" והעומד בראשה אברהם פריד פריצי, אשר פורסמה במוסף ידיעות אחרונות באפריל 2000. בכתבה נטען כי העמותה היתה מעורבת במעשי שחיתות ואי-סדרים חמורים. השופטת אורית אפעל גבאי קבעה כי לעיתון ולתחקירנים עומדת הגנת "אמת הפרסום" מכוח "תוכנו של הפרסום והיותו בעל ענין ציבורי".
בכתבה נטען כי עמותת במות קיבלה כספי תמיכה מוועדת התמיכות של משרד החינוך שלא כדין, "כספים ייחודיים" אשר קבלתם היתה אסורה. כמו כן נטען, כי היא דיווחה לוועדת התמיכות של משרד החינוך דיווחים כוזבים אודות הכנסותיה ועשתה שימוש בנתח מכספי תקציב התמיכה שקיבלה לצורך שכירת משרד חקירות פרטי, שתפקידו היה לאסוף מידע שישמש את העמותה לניהול המאבקים המשפטיים להשגת תקציבים מהמדינה. כלפי יו"ר העמותה, אברהם פריד, נטען כי עשה שימוש בקשריו האישיים והפוליטיים עם אנשי ציבור בכירים כדי שהללו יפעלו למען קידום ענייניה של העמותה.
בתביעה שהגישו פריד ועמותת במות באמצעות באי כוחם עוה"ד גדעון קורן וסיגל זפט נטען כי רוב רובם של המשפטים המופיעים בכתבה מכילים ביטויים "פוגעניים העולים כדי פרסום לשון הרע". עוד טען פריד כי תכלית הכתבה היא להשמיץ אותו ואת העמותה "להכפיש את שמם ולהציגם באמצעות הפעלת לובי פוליטי. לצורך השגת תכליתם נעזרו תחקירני ידיעות אחרונות בכלים פסולים, לרבות הכללתן בכתבה של עובדות כוזבות ואי הכללתן של עובדות נכונות וחיוביות".
לעומת זאת, באי כוחם של ידיעות אחרונות, גילת וגרייבסקי, עוה"ד מיבי מוזר ותום נוימן, טענו כי הכתבה פורסמה בעקבות תחקיר עיתונאי מקיף, מעמיק וממושך."בכתבה פורסמו דברי אמת, כפי שהיו ידועים בעת פרסומה והובעה בה ביקורת כנה, בתום לב, על התנהלות פריד ובמות. הכל, בהתבסס על מידע זהה שהתקבל ממספר מקורות שונים ומהימנים. מקורות הכתבה הם, בין היתר, חמישה דוחות ביקורת שנערכו על-ידי שלושה משרדי רואי חשבון אובייקטיביים ומקצועיים; פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בתיקים שונים; דיווחים בכתב של המפקח על המדרשות באגף המכללות במשרד החינוך; שיחות עם גורמים המעורבים בפרשה, וביניהם פריד, ומסמכים רבים שהגיעו לידי גילת וגרייבסקי במהלך עריכת התחקיר".
הם טענו עוד כי "הממצאים שפורסמו בכתבה קיבלו תמיכה, בדיעבד,
מתוך מסמכים אשר לא היו בידי תחקירני ידיעות אחרונות בעת הכנת הכתבה, ובהם דוח הביקורת של החשב הכללי במשרד האוצר; דוח מבקר המדינה (מספר 50ב), ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' חשין) בתביעה שהגישו פריד ובמות נגד משרד החינוך".
באי כוחם של ידיעות אחרונות טענו עוד כי חלק ניכר ממה שהוגדר
"משפטים פוגעניים" אינו עולה כדי פרסום לשון הרע, "במיוחד בהתחשב בזהותם 'הציבורית' של פריד ובמות, מושאי הכתבה, והרף הגבוה שנקבע בפסיקה לחופש הביטוי והעיתונות בהקשר זה. יתר המשפטים המופיעים בכתבה, המהווים פרסום לשון הרע, חוסים תחת הגנת הפרסום המותר, אמת הפרסום והגנת תום לב בפרסום (סעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, בהתאמה)".
בהחלטה דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אורית אפעל-גבאי, את תביעה של במות והיו"ר פריד וקבעה כי לידיעות אחרונות, לגילת ולגרייבסקי עומדת "הגנת אמת הפרסום, מכוח תוכנו של הפרסום והיותו בעל עניין ציבורי, על-פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע".
"הכתבה בענייננו כוללת פסיפס עובדתי שמקורותיו מגוונים. בבסיס האמור בכתבה מצוי מידע הכלול בפסקי דין, דוחות רואי חשבון, דוחות ביקורת, פרוטוקולים של ישיבות, טופסי בקשות התמיכה של התובעת, מסמכי הנהלת חשבונות וכן מסמכים רבים נוספים. מסמכים אלה מספקים תשתית עובדתית איתנה לאמור בכתבה, ובמרבית הנושאים בהם עוסקת הכתבה, אף ניתן לדבר על הצטלבות מידע מיותר ממקור אחד. כמו כן, כפי שבואר לעיל, לחלק מן הנושאים הכלולים בכתבה נמצאו תימוכין במקורות נוספים, אשר לא היו בפני ידיעות אחרונות גילת וגרייבסקי עובר לעריכת הכתבה".
השופטת ציינה עוד כי תמיכה נוספת לאמור בכתבה נמצאה בדבריהם של אנשי הציבור שצוטטו בכתבה (פרופ' רובינשטיין וד"ר שושני) וכן בדברי מקורות עיתונאיים נוספים, אשר זהותם נותרה חסויה. "כפי שביארתי לעיל, למקורות ה'חיים' לא ניתן משקל בבדיקת אמיתות הביטויים שפורסמו בכתבה, ועיקר הבדיקה נעשה 'מול' מסמכים. משכך, אין מקום להידרש לטענת פריד ובמות בדבר 'הסתתרותה' של גרייבסקי מאחורי החיסיון העיתונאי, וכן לטענה בדבר קיומו של מניע לנקום בתובעים שעמד ביסוד הדברים שמסרו חלק מן המקורות".
ביחס לחלק הארי של הביטויים הפוגעניים שבכתבה, עלה בידי גילת וגרייבסקי להוכיח, במאזן ההסתברויות, קיומה של ההגנה בדבר אמת הפרסום על-פי חוק איסור לשון הרע, כתבה השופטת. "מדובר בביטויים, אשר כוללים דברי אמת ויש בהם עניין ציבורי, וככאלה הם חוסים תחת הגנת החוק ואינם מהווים עוולה. מקצת מן הביטויים הפוגעניים שבכתבה חוסים תחת הגנת הפרסום המותר, כפי שבואר לעיל. במצב דברים זה, אין מקום לבחון קיומן של הגנות אפשריות נוספות על-פי חוק איסור לשון הרע, ובעיקר אין להידרש לבחינה מקרוב של טענות הנתבעים בדבר תום לבם ותחולת הגנות נוספות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע".
השופטת כתבה עוד כי למרות שבכתבה נמצא מרכיב קטן יחסית
"שענייננו הבעת דעה, על דמותו ומעשיו של פריד", היא לא מצאה בדברים שפורסמו בעניין זה, "כי הם עולים כדי לשון הרע. לפיכך, התייתר הצורך לבחון קיומן של הגנות בנושא זה". התוצאה היא, אפוא, כי דינה של התביעה להידחות על כל ראשיה".
ביקורת מסוייגת מתחה השופטת על מה שהגדירה אי מתן הזדמנות מספקת לפריד להתייחס לחלק מהטענות שנכללו בכתבה."טוב היו עושים לו אפשרו לפריד ולבמות להגיב על כל העניינים שנכללו בכתבה", כתבה. עם זאת הוסיפה כי מעיון בתמלילי השיחות שהתקיימו בין תחקירני ידיעות אחרונות לבין פריד עובר להכנת הכתבה עולה, כי "בעניינים רבים ניתנו על-ידי האחרון תשובות סתמיות ומעורפלות, אשר לא אפשרו קבלת תגובה ברורה".
לדבריה, "במהלך אותן שיחות הבטיח פריד, יותר מפעם אחת, להמציא לנתבעים מסמכים לתמיכה בטענותיו. זאת לא נעשה. ויתרה מכך, כעולה מתמלילי אותן שיחות, בשלב מסוים היה פריד נכון למסור חומר לידיעות אחרונות רק בתמורה ל'עסקת חליפין' שבמסגרתה יתחייבו תחקירני ידיעות אחרונות לפרסם פרשיות אותן חשף התובע. הם לא הסכימו לעריכתה של 'עסקה' ולאחר מכן לא פנו עוד אל פריד. זאת ועוד, לגופו של עניין מתברר, כי גם כאשר ניתנה לפריד ובמות האפשרות להתייחס לאמור בכתבה במסגרת הראיות שהובאו בפני, לא ניתנו תשובות מספקות אשר היה בהן, בדיעבד, כדי לשנות את שיכול היה להיאמר בכתבה, אילו נתקבלו התגובות בעתן".
בהחלטה קבעה השופטת, כי "פריד ובמות ישלמו לידיעות אחרונות ולתחקירנים שכר טירחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 75,000 ש"ח".
