בית המשפט המחוזי בתל אביב הפחית (יום ב', 25.6.07) את עונשו של עמרי שרון בחודשיים בלבד והעמידו על שבעה חודשי מאסר. משמעות הדבר: עמרי שרון ייאלץ לרצות את עונשו בכלא. בית המשפט הותיר על כנו את הקנס בסך 300 אלף השקלים. שרון הורשע בשורה של עבירות מרמה בפריימריז לראשות הליכוד בשנת 1999.
פסק הדין ניתן ברוב דעות - שניים נגד אחד: השופטים זאב המר (סגן-נשיא) והשופטת יהודית שיצר, נגד דעתו החולקת של השופט זכריה כספי. השופט כספי סבר, כי יש להפחית את עונשו של עמרי בשלושה חודשים, ולהעמידו על שישה חודשי מאסר, דבר שהיה מאפשר ריצוי העונש בעבודות שירות.
בערעור שהוגש באמצעות עורכי הדין דן שינמן ונוית נגב, טען שרון, כי בית המשפט התעלם כמעט לחלוטין מטיעוני ההגנה ונקט כלפיו בגישה מחמירה טוטאלית. לטענת שרון, עונש של מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים, תשעה חדשי מאסר על תנאי וקנס בסך 300,000 ש"ח, מהווה אפליה קיצונית ובלתי צודקת מרמת הענישה המקובלת והראויה.
במהלך הדיון בערעור טען שרון, כי שום פוליטיקאי לא הועמד מעולם לדין בגין מעשים דומים והוא למעשה הראשון שאיתו מבקשים למצות את הדין ואף להחמיר עמו. לטענתו, התביעה בישראל התייחסה - ובצדק - לאיסורים בחוק כאל "אות מתה", מאחר והבינה כי אין מקום לכפות גזירה שאין ציבור הפוליטיקאים יכול לעמוד בה.
שרון ביקש להתחשב בנסיבות האישיות שנוצרו: הוא התפטר מיידית מהכנסת, בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו. הוא שילם מחיר כבד בכך שפרש מן החיים הפוליטיים, ובכך ששמו הוכפש בפי-כל. בנוסף נטען, כי שרון הביע צער וחרטה על מעשיו. גם הנסיבות המשפחתיות הועלו בדיון. עמרי מבקש לאפשר לו להימצא ליד אביו, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, השקוע בתרדמת.
השופטת שיצר: המטרה - סיוע לאב, אינה מקדשת את האמצעים
השופטת שיצר שכתבה את פסק הדין, עמדה על מדיניות הענישה המחמירה המחמירה כלפי נאשמים הפוגעים אגב ביצוע העבירה באמון הציבור בשירות המדינה ובמערכות השלטון, וקבעה כי מבחינה זו - גזר הדין של בית משפט השלום לא החמיר עמו למעלה מן הצורך.
השופטת התייחסה בהרחבה לטענות עמרי, לפיהן יש להתחשב במצב אליו נקלע אביו, אריאל שרון. "לא מקובלת עלי הטענה כי המצוקה הרגשית בה היה שרוי אביו לאחר פטירת אם המערער, שגם הובילה לכניסת המערער לתחום הפוליטי, מהווה נסיבה לקולא, בהתחשב בסוג העבירות שביצע. לא מדובר בעבירות שמבוצעות מתוך מצוקה רגשית, או מתוך דחף של רגע, אלא כאמור בעבירות מתוכננות ומתוחכמות. לא יכול להיות ספק כי התכלית של ביצוע העבירות היתה להשיג אמצעים כדי להביא לזכייתו של אבי המערער בבחירות בפריימריז ולאחריהן בבחירות לראשות הממשלה. יש להעביר את המסר כי המטרה - סיוע לאביו, אינה מקדשת את האמצעים. משכך, אינה מהווה טעם ראוי להפחתת העונש. ושוב, יש להבהיר כי אין עסקינן בעבריין שבא מרקע של מצוקה וסבל, אשר אף הם אינם מצדיקים ביצוע עבירות. למערער היה עניין אישי מובהק במינויו של אביו".
במקביל לדחיית חלק מטענותיו של שרון, כאמור לעיל, מצאה לנכון השופטת שיצר להתחשב בטענות האחרות - למחיר שכבר שילם עמרי שרון. "לשיטתי", כתבה השופטת, "יש לתת משקל ממשי להתנהלותו של נאשם משמתגלה העבירה. כשם שיש משמעות לשתיקת נאשם, כך יש משמעות להודאתו. במקרה שלנו, המערער שינה את גישתו בשלב מסויים (לא מוקדם אומנם), הודה בעובדות, חסך בזמן הדיונים, שהם משאב ציבורי, והתפטר מהכנסת. "מודה ועוזב יְרֻחָם" נאמר במשלי (פרק כ"ח, פסוק י"ג). המערער גם עזב לדבריו את העיסוק בפוליטיקה ומנסה לשקם את חייו בעיסוקים אחרים, שבהם בכוחו לתרום לחברה, כפי שאכן תרם בעבר, בפעילויות שפורטו לעיל. משכך, אני סבורה כי יש מקום לתת לאלה משקל נוסף באיזון הכולל, ולהפחית, ולו במידת-מה, מעונשו של המערער. עדיין, בסופו של עניין, עונש של מאסר בפועל מתחייב ממשקלם הסגולי של הערכים בהם פגע המערער, אשר בעומדם על כף המאזניים, גוברים על השיקולים האחרים".
"סוג של עבריינות שכלל אינו זניח"
השופטת שיצר דחתה את טיעוניו של עמרי שרון, כאילו יש להקל בעונשו מחמת זאת שלא מוצה הדין עם אחרים שביצעו עבירות דומות; ומי שבכל זאת הועמד לדין בסוגיה דומה ("פרשת פנחסי"), לא נשלח לכלא. על כך כותבת השופטת:
"בתי המשפט נתנו דעתם לתופעה השלילית של העבריינית על חוקי הבחירות, ההולכת ומתרחבת, תוך השתת עונשים המשקפים את סלידת בית המשפט והחברה ממעשים אלה ואת הצורך להכביד את יד הענישה למען הרתעת הרבים...".
ובהמשך: "מסתבר שלמרות העובדה שבחירות מתקיימות רק אחת לפרק זמן, המסגרת הנורמטיבית שיצרה החקיקה שסביב שיטת המפלגות הולידה לנו סוג של עבריינות בהיקף שכלל אינו זניח, והיא מתרבה ככל שמתרבות מערכות הבחירות, כפי שעולה מהפסיקה הרבה (מדי) שכבר הצטברה. הבעייתיות המרכזית שבבסיס השיטה כפי שעולה מחוק המפלגות, טמונה גם בחוק מימון מפלגות...".
השופט זכריה: "לא להלום בפטיש"
השופט זכריה הציע להקל בעונשו של עמרי שרון, ולהימנע משליחתו לכלא. למסקנה זו הגיע השופט, לאחר שהשווה את מעשיו של עמרי עם לאלה של עבריינים אחרים שגנבו, חמסו, אנסו וכו'.
השופט זכריה קובע, כי בתי המשפט נהגו להחמיר בעונש "בעת שהיה כרוך בהן שינוי השקפה מהותי או בעת שאלה הפכו, כמעט, לנגע רע, הולך ומתרבה". וזה לא המצב, הוא קובע, "בענישה של מקרים ראשוניים או בעבירות שאינן נפוצות. ממין ההגיון הוא, כי היד המענישה איננה צריכה להלום בפטיש במקרים כאלה. מהלומת הענישה נחוצה כאשר, חרף האזהרות, הפשיעה מסוג מסויים, הולכת וגוברת, שאז ימוצה הדין עם העבריינים. הבה ונשמור, בעניין כשלנו, את מהלומת פטיש הענישה, לעתיד, אם יתחייב הדבר".
ובהמשך כותב השופט: "לצורך ענייננו אין חשיבות לעבירות שבהן דובר שם (סחיטה באיומים) או התוצאה העונשית (החמרה בעונש המאסר בפועל). מה שחשוב הוא עקרונו של דבר: אין מחמירין אלא אם מזהירין, כי הרף יועלה. ואם כך בעבירות חמורות מקדמת דנא, שבת-הקול אודות הצורך להחמיר עמן, כבר יצאה זה מכבר (הצורך להחמיר בעבירות הסחיטה כבר נקבע בפסיקה קודמת שכב' השופט רובינשטיין עצמו מזכיר אותה שם), לא כל שכן בעבירות שאינן נפוצות או ראשוניות".
בסכמו את עמדתו כותב השופט, כי הוא הגיע למסקנה לפיה בית המשפט השלום סטה מהותית מהמידה הסבירה, בנסיבות הכוללות הנוגעות אליו. "כפי שהזכרתי, התעלם בית המשפט ממרכיבים ראויים, מהם חשובים, ולא לקחם בחשבון ולפחות במשקל המהותי המתאים. על בסיס אלה, ענישת המאסר בפועל, מחמירה עם המערער, יתר על המידה הראויה, באופן המצדיק התערבות. על-פי יסודותיו ותכליתו, עונש מאסר בפועל שלא מאחורי סורג ובריח, כי אם לנשיאה בעבודות שירות, הוא, אמנם, מאסר לנשיאה בפועל אך הוא מוטל, כאשר הנסיבות מצדיקות את אופן נשיאתו שלא בכליאה ממש".
הכרעת הדין: 7 חודשי מאסר בפועל
נוכח מכלול השיקולים דלעיל, הציעה השופטת שיצר להעמיד את עונש המאסר על 7 חודשי מאסר בפועל, במקום 9 חודשים שנגזרו. דעתה התקבלה על-ידי השופט המר, וכאמור, נגד דעתו החולקת של השופט כספי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
