כמו שכבר סיפרתי, הכתיבה על מסעדות שולחת אותי למקומות בהם כף רגלי הענוגה אינה מורגלת לדרוך. הנה רק לאחרונה ביקרתי בחוף הים השורץ תתי אדם מזיעים בלבוש מינימלי (נשמע נורא? אכן, מזל שהאוכל מפצה) והנה השבוע הזדמן לי גם לחצות את הנהר אל העולם שמעבר. אתם קוראים לזה רחוב מוזס, אני קוראת לזה ניו ג'רזי.
חציית נהר האיילון כרוכה מבחינתי באגירת כוחות נפשיים רבים, מי יודע אילו בתי מרזח מחכים במתחם בית ידיעות אחרונות, היכן שותים העיתונאים את מנות הדם שלהם. מצד שני, האפשרות שאולי אתקל בעיתונאי האהוב עלי נחום ברנע סועד פת ערבית גרמה לי להתחמש בעקבי שמונת הסנטימטר שלי והיי, מזרחה למוזס!
אבל אם יש משהו שדניאלה רגב יודעת לעשות טוב זה להכות על חטא וכן, גם להודות בטעות, כי כשמגיע אז מגיע. וקחו מילה של דניאלה, לאל בריו ממש מגיע. כל כך מגיע, ששאלתי את עצמי איפה הייתי בשנה ושלושה חודשים האחרונים שפספסתי את המקום הזה, רק כי סתם ככה אני לא חוצה נהרות בשביל אוכל. חבל.
התיישבנו לצד הבר הרחב מאוד על הכיסאות הנוחים והחלטנו לא להתחכם ולהפקיד את חיכנו בידיו של אלון גונן, השף והבעלים. למנות ראשונות יצאו שני סוגים של חמון סרנו, שהיו מצוינים והוגשו עם קוביית חמאה ולחם הבית, ורצועות סלמון מעושן קלות עם ביצי סלמון בווסאבי, שהיו תענוג. צירפנו לזה רוזה של יקב אמפורה, שהיה מצונן כהלכה. למנת ביניים קיבלנו מהשף חתיכות לובסטר עם חציל קלוי. קבלו מילה מדניאלה: יש מסעדה בתל אביב שמגישה לובסטר שלא צריך למשכן עבורו את הבית. רוצו לשם, תפסו מקום ופצחו שריונים עד הלובסטר האחרון. המשכנו עם מנה של חצי לובסטר שלצידו נמנמו מטבעות קוקי סן ז'אק שמנמנות וחינניות.
בימי שלישי יש באל בריו ערב פלמנקו. אל תדמיינו עכשיו רקדנית מעיקה עם שמלה מתנופפת ולהקה של ארבעה נגנים, אלא להיפך, משהו הרבה יותר ביתי, צנוע ולא מאיים. אורי, אחד הבעלים, חובר לאחת המלצריות במקום למופע שממש תואם את מידות המקום: קטן, חמים, לא מעונב, אבל מקצועי לגמרי וברמה גבוהה ביותר (ועם לובסטרים, למקרה שהצלחתם לפספס את הנקודה הקריטית בסיפור).
המנות המשיכו לזרום מהמטבח ואנחנו ממש לא אמרנו להן לא. טונה אדומה צרובה עם סלט ירוק בצד הייתה עסיסית, קריספית מבחוץ וורודה ומשמחת מבפנים. כדי לא לקפח את חיל היבשה, דגמנו גם מדליוני פילה עם ניוקי ברוטב בורגונדי וכדי לא לקפח את הצמחונים, בדקנו גם את הניוקי טריקולור (תפו"א, תרד ובטטה) בשמנת. כל מנה הבהירה בצורה חד-משמעית, במטבח של המקום יושב בנאדם שיודע בדיוק מה הוא עושה.
קינחנו בשני שוטים של פינלנדיה ובקרפ ריבת חלב שהיה סוף מתוק. האמת, קצת הצטערתי שלא פגשתי את נחום ברנע, אבל האוכל היה כל כך מנחם ומרוב שכרות אפילו לא שמנו לב שחצינו את הנהר חזרה הביתה.
