י' נרצח באוגוסט 2001, והוא קרוב לגיל 15. אביו נפטר כאשר היה בן 4 והותר לטיפול סבתו מאז. בהיותו בן 6, פתחה הסבתא תוכנית חסכון ובגיל 12 תוכנית חסכון נוספת. במהלך דצמבר 2006 ניתן צו ירושה לפיו הוצהר כי אימו של י' יורשת את י' בשלמות. עקב כך, נפתחה תביעה של הסבתא נגד האם באשר לזכאותה. שאר הנתבעים בתיק זה נמחקו, עקב צו הירושה שניתן לאחר הגשת התביעה.
הדיון עצמו נסוב סביב משמעות תוכניות החסכון שנפתחו לטובת י'. בין טענותיה, העלתה הסבתא, כי לאם לא היה כל קשר ל-י' עד פטירתו וכי תוכניות החסכון נפחו כדי להבטיח מעמדו לרבות לימודים גבוהים ומשסוכלה מטרת ההפקדה יש להשיב לה הכספים שנצברו בתוכניות החסרון. עוד טענה, כי במידה וחוק המתנה חל על יחסיה עם י', הרי שמדובר בחוזה על תנאי, לפיו י' יכול היה לעשות שימוש בכספים רק בהגיעו לגיל 18 ומשלא ניתן לקיים מטרה זאת, יש להשיב לתובעת את הכספים.
האם הכחישה נמרצות את הטענות ולדידה אין בטענות כדי להעלות או להוריד את זכויותיה כיורשת של י' על-פי חוק הירושה.
כב' השופט דניאל טפרברג קיבל את התביעה. מאחר שאין ספק כי חוק המתנה חל בעניין זה, המחלוקת נסובה סביב זכות הסבתא לחזור בה מן המתנה, שכן "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל, תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה" (ס' 2 לחוק המתנה). בתוכנית החסכון ניתנה הוראה מאת הסבתא, כי י' לא יכול היה להשתמש בחשבון, למעט הפקדת כספים בו, טרם הגיעו לגיל 18. בנוסף נשללה אפשרותם של הורי י', אפוטרופסו או נותן המתנה לנהל החשבון ללא חתימתו של י'. בכך, נותר רק בידי הסבתא השליטה בכספים המופקדים. אלא, שגם לולא הותירה הסבתא לעצמה האפשרות לשלוט בכספים אלו, עדיין לא נסתיימה הקניית המתנה.
הקנייה דורשת פעולה דו-צדדית - מסירה וקבלה. מאחר ש-י' לא הגיע לגיל 18, הרי שהכספים היו רק "בדרכם" אליו, אך מעולם לא הוקנו לו באופן מעשי. לדעת השופט די היה בנימוקו של כב' השופט גולדברג בפסק דין בעניין דומה, שם קבע כי "היחס האישי בין הנותן והמקבל הוא שמונח בבסיס מהותה של המתנה... קבלת הכספים על-ידי העיזבון בהגיע המנוח ל"גיל התיאורטי" אינה זכייתו שלו בהם", כדי לקבל התביעה, אך התייחס גם לשאר השאלות המשפטיות שהועלו.
מתנה הינה חוזה חד-צדדי, שתוצאותיו הינן חד-צדדיות ואינו יוצר חיוב הדדי בין הצדדים, כאשר עיקר הדגש מושם על רצון הנותן וגמירת דעתו בזמן יצירת החוזה. מבחינה פרשנית, יש לפנות לחוק החוזים (חלק כללי) ולפי הילכת אפרופים (ע"א 4628/93) יש לפרש החוזה לפי לשונו הברורה וגם אם נדרש בית המשפט לשלב הנסיבות האובייקטיבי, הרי שאין בפרשנות ליצור משמעות אבסורדית, המטילה על צד לחוזה התחייבות שבלתי סביר להניח כי לקח על עצמו.
בהתאם ללשון חוזה תוכנית החסכון, יש בתנאי המקים את זכותו של י' לכספים בגיל 18, כתנאי מתלה, שלא קוים. על-כן, יכולה הסבתא לחזור בה מהמתנה. אלא, שגם באופן אובייקטיבי, האם לא הביאה כל גירסה אחרת לכוונת הסבתא, כי הכספים יועדו להבטחת עתידו של י', מה גם שהכספים לא יכלו להימשך טרם לגיל 18.
טענה האם, כי י' לא היה מודע כלל לתוכנית החסכון וגם כך לא ניתן היה להתנות עימו דבר, שכן במועד פטירתו היה קטין וכל פעולה שלו צריכה הסכמת נציגו. השופט דחה טענה זו, שכן מדובר בתנאי שלא התקיים ולכן הסבתא יכולה לחזור בה ממתנה שטרם ניתנה. באם האם, כנציגה טבעית של י', אינה מסכימה לתנאי או לחיוב, היה עליה להודיע על דחיית המתנה בכללותה ומשלא עשתה כן, רואים אותה כמי שהסכימה בשמו של י'.
יתרה אף מכך הוסיף השופט, כי טענת האם כי לא מדובר בהתחייבות לתת מתנה, שכן נעדרת דרישת הכתב המהותית, טוב היה לולא נטענה. דרישת הכתב בחוק המתנה אינה מהותית כך שבלעדיה אין ובמקרה זה, קיים כתב (בקשת פתיחת התוכנית). מה גם, שהסבתא טענה, כי טעתה לחשוב שהכספים ישמשו את י' בלבד, בהגיעו לגיל 18 ואילו לשופט היה "ברור [], כי לו הייתה [הסבתא] יודעת כי הקטין ז"ל לא יזכה להגיע לבגרות, כלל לא הייתה חוסכת עבורו את הכספים, ועל כן יסודו של ההסכם הוא בטעות של [הסבתא]". טעות חד-צדדית תבוטל בשיקולי צדק של בית המשפט ולדעת השופט היה מקום להורות כן.
"אין ספק בלבי כי התוצאה הצודקת בנסיבות שפני הינה ביטולו של ההסכם... התרשמתי כי התובעת,... חסכה מכספה על-מנת להבטיח את עתידו של נכדה... לעומתה, הנתבעת לא טענה כי ידעה על כספים אלו, או כי הסתמכה על קיומם, כי ייגרם לה נזק מסוג כלשהו במידה והתובענה תתקבל."
לסיכום, השופט קיבל התביעה להשבת הכספים לסבתא. עקב הסוגייה ולמרות שהסבתא הביאה תימוכין להוצאות של 5,000ש"ח, לא עשה השופט צו להוצאות.
[הערת המחברים - השמות לא פורסמו עקב שהדיון היה בדלתיים סגורות בפני בית המשפט לענייני משפחה].
