בית המשפט גזר על אם מהצפון שנה וחצי מאסר בפועל, על שאיפשרה לבנה ולחברו להתעלל מינית בבתה הקטינה, לא דיווחה על מעשי בנה לפקיד הסעד והפרה את חובתה כאם.
כתב האישום הוגש ביום 18.08.06, ומייחס לנאשמת הפרת חובת דיווח והזנחת ילדים בעבירות לפי סעיפים 368ד(ג) ו- 362 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, בחודש יוני 2006, בביתה שבצפון, תפסה הנאשמת את בנה הבגיר שוכב על ביתה הקטינה ומבצע בה מעשה מגונה. בתגובה נזפה בבן בצעקות ואיימה לגרשו מהבית אם יחזור ויעשה מעשה דומה. הנאשמת לא דיווחה על האירוע לפקידת הסעד או למשטרה כמצוות החוק.
באוגוסט באותה שנה השתכנו הנאשמת, הבן והבת במלון בתל אביב. באותו יום עזבה הנאשמת את המלון והשאירה שם את הקטינה ואת הבגיר ועברה להתגורר בבית החבר שלה ברמת גן. באותו היום הצטרף לחדר חבר של הבן, יליד 1989. הנאשמת ביקרה את ילדיה ב-7 וב-9 לחודש, והקטינה התלוננה בפניה, בדיבור ובתנועות על מעשים שנעשו בה, המתיישבים עם עבירות מין. שוב עזבה האם את הקטינה במלון, מבלי לספק לה מזון לבוש וצרכים אחרים ומבלי לדווח לפקידת סעד כמתחייב על-פי דין.
הנאשמת הודתה והורשעה. על-פי ההסדר נדחו הטיעונים לעונש והוזמן תסקיר משרות המבחן. מתסקירי שירות המבחן עלתה תמונה עגומה, של אישה, שהתייתמה מאימה בגיל רך ומאז חוותה אירועים קשים (בין היתר טראומת נטישה), שהשפיעו על התפקוד הרגשי ויכולותיה כאישה וכאם.
בית המשפט ציין, כי בעבירות מחדל מטיל המחוקק על הנאשם אחריות פלילית בגין התנהגות פאסיבית. סעיף 362 לחוק מחייב המחוקק הורה לילד, שלא מלאו לו 14 שנים, לדאוג לצורכי חייו ומעניש אותו על עצם אי קיום החובה, ללא קשר לתוצאות הכרוכות באי הקיום.
בית המשפט קיבל את עמדת התביעה באשר לאחריותה, ולו המוסרית, של הנאשמת לעבירות המין החמורות שביצעו בנה וחברו בקטינה. הנסיבות במקרה זה קובעות את חומרתן היתירה של העבירות נשוא ההרשעה, והן המצדיקות, שבעת שקילת מידת העונש, נקודת המוצא תהא העונש המירבי שבחוק.
לאור האמור, ביהמ"ש גוזר 36 חודשי מאסר מהם 18 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורה מהכלא לא תעבור הנאשמת עבירה מהעבירות המנויות בסימן ו'1 לפרק י' לחוק העונשין.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
