אי אפשר לשלול ממתמחה את זכותו לשכר

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי חובתו של עו"ד לשלם שכר למתמחה, וחובתו של כל מעסיק לשלם שכר לעובדו, אינה יכולה להיות מותנית בשום ויתור. גם אם עו"ד מחתים את המתמחה מדי חודש על ויתור כזה, ובתום תקופת ההתמחות מחתים אותו שוב, לא יועיל לו הדבר. בכך דחו השופטות נילי ארד, ורדה וירט-ליבנה ורונית רוזנפלד, נציג העובדים שלום חבשוש ונציג המעבידים דוד בן אבו, את ערעורו של עו"ד אשר עמי-עד על פסק הדין של בית הדין האזורי בנצרת שחייב אותו לשלם שכר מינימום למתמחה שלו.

בית הדין הארצי חייב את עמי-עד לשלם למתמחה לשעבר, כיום עו"ד זוהיר בכריה, גם הוצאות משפט בסך 6,000 שקלים.

בכריה הועסק כשנה כמתמחה במשרדו של אשר עמי-עד, עד 31.8.98. בתביעה שהגיש נגד מעסיקו לבית הדין האזורי בנצרת, תבע המתמחה תשלום שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. אבל עורך הדין טען, כי בכריה חתם על כתב ויתור, לפני תחילת העסקתו, שלפיו לא יהיה זכאי לשכר עבודה, או לזכות אחרת בשל עבודתו כמתמחה.

בפסק דינו מיום 8.3.07, קיבל בית הדין האזורי חלק מרכיבי תביעתו של זכריה בעניין שכר עבודה ופדיון דמי הבראה. לעניין הזכאות לשכר עבודה קבע בית הדין האזורי, כי זכריה היה עובד של עמי-עד הן על-פי המבחנים הרגילים של קיום יחסי עובד-מעביד, והן לפי חוק לשכת עורכי הדין הקובע כי "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין יהיה כדין עובדו של המאמן". לפיכך, בכריה היה זכאי "לקבל שכר שאינו פחות משכר המינימום".

עוד קבע, כי "חתימתו של התובע על-כך שהוא אינו זכאי לשכר - אינה בת תוקף". לפיכך, פסק בית הדין לבכריה שכר עבודה לתקופת ההתמחות, למעט חודשים שחלה עליהם התיישנות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

התקבלה גם תביעתו לפדיון דמי הבראה בגין 5 ימים בסך 1,300 שקלים. עורך הדין חוייב להנפיק לזכריה תלושי משכורת. כמו-כן, חוייב עורך הדין לשלם לו שכר טירחת עו"ד בסך 2,000 שקלים בתוספת מע"מ. בקביעת שיעור ההוצאות ביטא בית הדין את "מורת הרוח שיש לחוש כלפי עמדותיו של הנתבע בעניין עצם זכאותו של התובע לשכר עבודה" מחד, ומאידך - את "מצבו הבריאותי הקשה" של עורך הדין.

עו"ד עמי-עד ערער על-כך לבית הדין הארצי. הוא העלה טענות פרוצדורליות וטענות התיישנות, ולגופו של עניין טען כי זכריה "ויתר במפורש ו/או מכללא הן במהלך עבודתו אצל המערער ובמיוחד לאחר סיומה על-כל תשלום שהוא". עוד טען עורך הדין, כי יש להבחין בין ויתור העובד מראש לפני תחילת העבודה, לבין ויתורו במהלך תקופת העבודה, בתחילת כל חודש עבודה, ולוויתור לאחר שהסתיימו יחסי העבודה.

אין להתנות זכות עובד לשכר מינימום

בפסק הדין שדחה את הערעור כולו, נאמר בפסק הדין כי בסעיף 12 לחוק שכר מינימום נקבע במפורש כי "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור". צוטטה הלכה של בית הדין הארצי שלפיה נועד חוק שכר מינימום, על-פי תכליתו, "למנוע ניצול קבוצות עובדים, כגון מתמחים אצל יועצי מס" ו"להגן על העובד מפני עצמו" ולמנוע מקרים בהם יסכים עובד לעבוד ללא שכר בגלל שהוא זקוק למאמן.

"ההלכה הפסוקה, לפיה לא יתקבל "ויתור" עובד על שכרו ועל זכויותיו הקוגנטיות, היא היסוד והתשתית לחובת המעסיק כלפי עובדו, ואין להתחמק מתחולתה. הלכה זו שרירה וקיימת בין אם "הוויתור" המיוחס לעובד נעשה לפני תחילת ההתמחות, במהלך תקופת ההתמחות, ולאחריה; בין אם היה "ויתור" במפורש במסמך בכתב, או מכללא; ובין אם "נלמד הוויתור" מנסיבות המקרה, כגון: שהעובד לא הלין על אי תשלום השכר, או הסכין עם תשלום שכר חלקי פחוּת משכר המינימום", כתבה השופטת נילי ארד בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.