תביעה: לשלם אלף ש"ח לכל נפגעי הסלולר

שלושה תושבים - משה משען, דורית מלול ורחל רייפן ביקשו (יום א', 16.12.07) מבית המשפט המחוזי בתל אביב ליתן לתביעה שהגישו נגד חברות הסלולר מעמד של תביעה ייצוגית.

השלושה, באמצעות עורכי הדין מיכאל בך, עידן איידן ועינת שלו, המשמשים גם יועצים משפטיים ל"פורום לסלולריות שפויה", תובעים לחייב את חבורת הסלולר לשלם פיצוי לתועלת הציבור בסך מיליארד שקלים, לפי חישוב של אלף שקל לכל אחד ממיליון אזרחים שנפגעו מהצבת אנטנות סלולריות הגורמות קרינה מסוכנת ליד בתיהם. כמו כן הם מבקשים להורות לחברות לסלק את כל האנטנות הללו ולאסור הקמת אנטנות חדשות.

זוהי תביעה תקדימית לשמירה על איכות הסביבה על יסוד חוק מניעת מפגעים סביבתיים שתוקן באמצעות הוספת חוק הקרינה הבלתי מייננת.

ביסוד התביעה עומדת הטענה כי החברות מקימות אנטנות סלולריות בשיטות ובאמצעים שנועדו להסתיר אותן מעיני הציבור בלא לתת לו אפשרות להתנגד. בין היתר, מדובר באנטנות מן הסוג המוגדר "מתקן גישה אלחוטית", שלטענת התובעים אינו מיועד לתקשורת סלולרית אלא לתקשורת בזק. סוגים נוספים הם: אנטנה שהוקמה בהסתר בתוך עמוד פרסום, דוד שמש, עציץ, מזגן או כל אמצעי הסוואה אחר; אנטנה שהוקמה בתוך דירת מגורים או מרפסת; אנטנה שהוצבה ליד גני ילדים, בתי אבות, בתי ספר ומוסדות אחרים של אוכלוסיות רגישות, ולא הוסרה למרות הבטחת חברות הסלולר בדצמבר 2005 לח"כ יורי שטרן ז"ל, שהיה יו"ר הוועדה לאיכות הסביבה של הכנסת להסיר אנטנות כאלה בתוך שנה ממועד הקמתן; אנטנה המשדרת בטווח התדרים או הספקי שידור המיוחדים לדור 3 או 3.5 של התקשורת הסלולרית, ועל כן, אינה נכללת בסוגי האנטנות המותרות על-פי תוכנית מתאר ארצית 36 א'.

חשש לחלות בסרטן

השלושה טוענים כי הם ערים לחשיבות, לצורך וליתרונות הגלומים בקיומה של תקשורת סלולרית וכי תביעתם אינה מכוונת נגד עצם קיומה של תקשורת סלולרית. עם זאת, מתרבים המחקרים הרפואיים בעולם המצביעים על חשש כבד לקשר בין חשיפה רציפה וממושכת לקרינה סלולרית לבין נזקים חמורים לבריאות האוכלוסיה. רק בשבוע שעבר, פורסם בכלי התקשורת מחקר שנערך ב-13 מדינות וראה אור בכתב העת האמריקני לאפידמיולוגיה. מסקנת המחקר היא שיש קשר ישיר בין החשש לתחלואה מסרטן לבין קרינה סלולרית.

בתביעה נטען כי די להיזכר בקרינת רנטגן שהקרינה המדינה על ראשיהם של עולים כדי לטפל במחלת ה"גזזת", ובנתונים המצמררים שהצטברו עליה, כדי הבין את גודל הסכנה הנשקפת לכלל האוכלוסיה, מן הקרינה הסלולרית אשר אורבת לנו בשקט, בלי להרגיש, מאלפי מוקדי השידור המקיפים אותנו מכל עבר.

על-רקע חוסר הוודאות בעניין זה, בחרה מדינת ישראל, כפי שבחרו מדינות מערביות אחרות, לנקוט מדיניות שמבוססת על "עקרון הזהירות המונעת" בכל הנוגע לקרינה הנובעת מתקשורת סלולרית. במסגרת ההחלטה להחיל על הטיפול בקרינה הסלולרית את "עקרון הזהירות המונעת", אימצה המדינה תוכנית מתאר ארצית מיוחדת - תמ"א 36א, וכן נחקק חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו- 2006, שנועדו להסדיר הקמת אנטנות סלולריות, ובכלל זה התרים להקמתן ותקני קרינה.

המתקינים נדרשו להסתוות

בתביעה נטען כי את חברות הסלולר מניע הרצון להביא את רווחיהן למקסימום, והן מקימות אלפי אנטנות סלולריות בכל הארץ, תוך עקיפת הקריטריונים שנקבעו בחוק, חלקן בהיחבא ובאישון ליל, כפי שעולה מדף הנחיות שחילקה אחת החברות למתקינים, שבו נדרשו להסתוות, להגיע בלבוש לא מזהה, ולהימנע מיצירת קשר עם הסביבה.

התובעים מדגישים כי תביעתם אינה מכוונת נגד אנטנות שהוקמו, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בתמ"א 36 א' או בחוק הקרינה הבלתי מייננת.

בתביעה נאמר כי בכספי הפיצוי לתועלת הציבור יש להקים קרן שתנוהל בידי מומחים לאיכות הסביבה ולתקשורת, שתפקידיה יהיו, בין היתר, לשנות את מיקומן של אנטנות סלולריות בכל הארץ, להקים גוף פיקוח ארצי, בלתי תלוי, שיאתר מתקנים לא חוקיים וינטר את הקרינה, ולבצע מחקר מדעי בדבר ביצוע מחקר מדעי לצמצום נזקי הקרינה.