"ילדי השמש", ערוץ "יס דוקו", 22:00
רבות נכתב כבר על הסרט "ילדי השמש" של הבמאי רן טל, שהוקרן אמש בערוץ יס דוקו, ולא נותר לי אלא להצטרף לשבחים. יצירתו המרהיבה של טל מורכבת כולה מסרטים ישנים שצולמו במשך עשרות שנים, בידי צלמים ידועים או אנונימיים, שתיעדו את החיים בקיבוצים ברחבי הארץ.
פס הקול של הסרט מורכב מראיונות עכשוויים עם ילידי קיבוצים ומאפקטים קוליים שונים שכמו מדבבים את קטעי הארכיון. את הפסיפס המורכב הזה חילק טל לחמישה פרקים, שכל אחד מהם כותרת תמטית אחרת שגם מייצגת תקופת חיים אחרת - פרידה (ינקות), קבוצה (ילדות), אליטה (נעורים), חיים שניים (בגרות והולדת הדור השני), התפרקות (השינוי החברתי ועזיבת הקיבוץ).
בסרט נחשף חלום הקיבוץ וה"אדם החדש" שניסה ליצור במלוא מורכבותו, על הצדדים היפים והבעייתיים שבו, ובראשם סוגיית הלינה המשותפת של הילדים ומקומה הזניח של המשפחה הגרעינית.
הילדים מספרים איך יצאו לחפש את הוריהם באמצע הלילה בחדרם, ואילו אחת המרואיינות שהפכה בעצמה לאם בקיבוץ, מודה שבעצם היה זה סידור די נוח שאפשר למבוגרים לנהל את חייהם בחופשיות, בזמן שמישהו אחר דאג לילדיהם.
דובר אחר שואל האם באמת משפחה היא הדבר הטבעי והנכון ביותר לגדל בתוכו ילדים? אולי דווקא בית הילדים, החינוך המשותף, הוא האמצעי הטוב יותר? הסרט אינו מבקש להכריע בשאלה זו ובמובן זה הוא אינו שיפוטי ולא מנסה לפרק את רעיון הקיבוץ ולבוז לו. זהו סרט רגיש שמבקש להציג גישה מורכבת, דיאלקטית, כמו שמתבקש ממי שמתבונן בסיפור ילדותו והתבגרותו, שכן כיליד קיבוץ, רן טל מספר למעשה סיפור אישי ואחת המרואיינות בסרט היא אף אימו.
כוחו של הסרט הוא ראשית בוויזואליה שלו, שהופכת אותו לסרט שאינו סרט תיעודי "רגיל", כי אם יצירה שנבנית מחומרים קיימים, "רדי מייד" בלשון האמנות, המשולבים זה בזה באופן שבונה סיפור חווייתי המורכב מחייהם של אנשים רבים שהם ספציפיים וגם ארכיטיפיים.
פס הקול המורכב מקולות המרואיינים, נשמע ברקע מבלי לדעת מיהו הדובר. הקולות אומנם משתנים, אבל בעצם ה"ביחד" הקיבוצי נשמר כאן גם במובן של הסיפור יש כאן "בן קיבוץ" ו"בת קיבוץ", החוויה איננה אישית עוד אלא קולקטיבית. כך גם חומרי הארכיון הם אינם מזוהים, אנחנו לא יודעים מיהם האנשים שמצולמים והיכן צולמו. באופן זה נוצרת יצירה קולנועית שאינה מתעדת אירועים או אנשים מסוימים, אלא בונה את הסיפור הגדול יותר, המהותי, של הקיבוץ.
האפקטים הקוליים, שמלווים את קטעי הארכיון ומחקים בצורה מודגשת במתכוון את הרעשים המקוריים, שירי ערש, טפיפות רגליים, רחש מברשת השיער, רעשי אכילה וכן הלאה, משווים לסרט נופך דרמטי ויוצרים אסוציאציה של תיאטרון בובות, מה שמחזק את תחושת הבדיון ועם זאת מכניס באופן מוחשי מאוד לעולמם של הילדים.
את השינוי הדרמטי בהרמוניה הקיבוצית מסמנים בסרט שני אירועים סמוכים; עליית הליכוד לשלטון וההחלטה להכניס מכשירי טלוויזיה לחדרי החברים. באחד מקטעי הארכיון המשעשעים בסרט נראית משפחה יושבת בחדרה בקיבוץ וצופה בטלוויזיה, כאשר על דלת החדר מתנוסס שלט: "אנו צופים בתוכנית טלוויזיה, נא לא להפריע". כאשר אחד השכנים בכל זאת נכנס מושיטים לו פתק אחר שאומר: "אם אין לך זמן לחכות - תחזור אחר-כך". כאן מתחילה ההתפרקות ובעקבותיה גם תובנה של ילידי הקיבוץ שהחיים האלה אינם מתאימים להם יותר.
ילדי הלינה המשותפת אינם משוכנעים שהם רוצים לגדל כך גם את ילדיהם שלהם, וחשים שהם מחמיצים חיי משפחה פרטיים וחד פעמיים. "אדם חדש", אומר אחד הדוברים, אפשר אולי לקרוא להכלאה בין אדם לבין חסה. ושוב, באותו ריקוד עדין שמאפיין את הסרט כולו, אל מול האמירות הללו אומרת בסוף הסרט אחת הדוברות, שמי שמאמין בכך שהאדם אמור לשאוף לבניית חברה צודקת וטובה יותר, לא יכול לשמוח לאידו של הקיבוץ על כישלונו.
