של מי הדירה הזו לעזאזל?

בית המשפט קבע, כי קיימת סבירות גבוהה יותר, כי גרסת הנתבעים לפיה בני הזוג לא חסכו כספים לשם בניית הדירה עדיפה מאשר הטענה הנגדית של התובעת, לפיה זו העבירה כספים ולפיכך מגיעות לה זכויות במקרקעין.

הנתבע מס' 2 (להלן: "האב"), הינו אביו של הנתבע מס' 1 שנשוי לתובעת, והוא הבעלים הרשום של 25% מחלקת מקרקעין. התובעת והנתבע מס' 1, הם בני העדה המוסלמית, נישאו בשנת 1972 (להלן:"בני הזוג" ו/או "התובעת" ו/או "הנתבע"), ומנישואיהם נולדו להם שישה ילדים, כולם בגירים כיום. משנישאו בני הזוג הם התגוררו בבית ישן, השייך לאב. לטענת התובעת, בשנת 1985 או בסמוך לכך, החלו בני הזוג, ביחד עם אחיו של הנתבע מס' 1 (להלן: "הגיס"), לבנות מעל החלקה נשוא תביעה דנן, בית מגורים לשניהם, וזאת בהסכמת ובאישור האב.

עבודות הבנייה נמשכו עד שנת 1986-1987. מדובר במבנה בקומת קרקע, המחולק לשתי דירות צמודות, אחת לבני הזוג (להלן: "הדירה") והשנייה לגיס ולרעייתו. לשיטת התובעת, הדירה נבנתה במשאבים ובמאמצים משותפים שלה ושל הנתבע מס' 1, כך שבעוד שהנתבע מס' 1 עבד והשתכר מעבודתו כספר, טוענת התובעת, כי היא ניהלה את משק הבית, גידלה וחינכה את ילדיהם, ועבדה בעבודות מזדמנות. כך הצליחו בני הזוג לחסוך כספים לשם מימון עלויות בניית הדירה, זאת, בנוסף לעזרה שקיבלה התובעת, לטענתה, מבני משפחתה ובמיוחד מאחיה.

בחלוף שנים, חל משבר ביחסים בין בני הזוג, ובשנת 2000, התובעת סולקה על-ידי הנתבע מהדירה ונאלצה לעבור ולהתגורר אצל הוריה. באוקטובר 2002 התגרשו בני הזוג זה מזו בבית הדין השרעי. מסגרת התביעה דנן עתרה העותרת, בין היתר, למתן סעד לפיו היא בעלים של מחצית מבית הנ"ל. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת, ועותרים לדחיית התביעה נגדם. לשיטתם, האב הוא זה שבנה את הדירה, מעל החלקה שבבעלותו הבלעדית, האב מימן מכספו הפרטי את כל עלויות הבנייה- חומרי הבניין, כשהבנייה בוצעה על-ידי בני משפחתו ללא תמורה. עוד טוענים הנתבעים, כי הדירה נבנתה ללא כל עזרה או תמיכה, כספית או אחרת, מצד בני הזוג.

בית המשפט בהחלטתו, ציין כי בכתב תביעתה לא הוכחה טענת התובעת כי דירת המגורים נבנתה במשאבים ומאמצים משותפים שלה ושל הנתבע מס' 1. התובעת, טענה כי בזמן שהיא ניהלה את משק הבית, גידלה וחינכה את ילדיהם ואף עבדה בעבודות מזדמנות, הנתבע עבד בעבודתו כספר וחסך ממון. בית המשפט קבע, כי בכתב התביעה התובעת, לא טענה ואף לא רמזה, כי העבירה את הכספים שחסכה היא והנתבע לידי חמה, שהתחשבן עם הפועלים בהיותו אחראי לעבודות הבנייה, כפי שטענה לראשונה בתצהירה.

שנית, בעוד שבכתב תביעתה טענה התובעת שהיא עבדה בעבודות מזדמנות, מבלי לפרט, טענה בתצהירה לראשונה ובהרחבה, כי היו לה מספר מקורות הכנסה תוך פירוט מהותן וטיבן כאמור לעיל. בהחלטת בית המשפט נקבע, כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה המאוחרת שבתצהירה. גרסה זו מורכבת משניים: אחד- קיום מספר הכנסות מלבד הכנסות הבעל מעבודתו כספר. והשני- העברת הכספים שחסכו בני הזוג לידי האב, לשם מימון עלויות הבנייה.

באשר לרכיב הראשון- מקורות ההכנסה, דחה בית המשפט את טענת התובעת כי היה לה חסכון בשווי סכום המוהר הדחוי, אותם העבירה לידי האב, והלה בתורו שילם באמצעות סכום זה עבור "היסודות". כידוע, המוהר הדחוי הוא סכום המשולם לאישה עם פקיעת הנישואין כך שלא ברור כיצד כבר אז עמד סכום זה לרשותה. גם אם כוונת התובעת הייתה למוהר המשולם במעמד החתימה על הבית הישן (הסכם הנישואין), טענה שלא קבלה כל הסבר בחומר הראיות, לפיכך גרסת התובעת נותרה בעניין זה חסרה ולא ברורה. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת התובעת לפיה השתכרה באופן קבוע ממלאכת רקמה וזאת על בסיס הראיות שהונחו בפניו. בית המשפט הוסיף, כי מדובר במשפחה ברוכת ילדים המונה 8 נפשות (ההורים וששת ילדיהם), המתקיימת בעיקר מגמלת הבטחת הכנסה וייתכן גם הכנסה דלה מן הצד. מכאן, קיימת סבירות גבוהה יותר, כי גרסת הנתבעים לפיה בני הזוג לא חסכו כספים לשם בניית הדירה עדיפה מאשר הטענה הנגדית של התובעת, לפיה זו העבירה כספים ומגיע לה זכויות במקרקעין.