|
|
[צילום: מסעדת ארבינקא בתל אביב]
|
|
|
|
|
יום אחד, די בהיר, הוא קם, ארז והחליט שהוא נוסע לאמריקה, לראות מה יש לדוד סם להציע לו שלנו כבר אין. מאז, חלפה כבר יותר משנה בנכר וצ' הגיע לביקור מולדת שאותו התיימרנו לנצל לטובת סגירת פערים, כאלה שהמרחק והטלפון כבר לא מצליחים לצמצם.
לטובת העניין, התייצבנו ביום שני בערב בטאפס בר 'ארבינקא' - שנקרא, אגב, על-שם הדמות המיתולוגית של אפרים קישון - מתוך אמונה שהימנעות מהגעה למקום במהלך הסופ"ש תאפשר לשיחה לזרום בקלילות, תוך הקשבה הדדית וללא הצורך התכוף והבלתי נלאה לסרוק כל דבר שעובר לנגד עינינו. לא מכבר עבר המקום רמונט כללי, לא מהסוג שעברה אורית פוקס, אלא דווקא כזה ששימר את האופי הלטיני-סקסי מאופק של החלל והותיר אותו בר זיהוי - הקירות נצבעו בגוון כאמל מעודן, הווילונות הכבדים הוסרו (כדי שנוכל לשטוף את העיניים גם בעוברות והשוות ברחוב?) וצוות המטבח קיבל קברניט חדש בשם עידו אורן, יוצא מסעדת 'טורקיז', ששיפצר את המנות הקיימות והוסיף מגוון מנות מתחום ההתמחות שלו - דגים ופירות ים.
לשמחתנו, ציפיותינו התמלאו - הבר המלבני לא היה עמוס, והמוזיקה הרגועה והתאורה החשוכה למחצה השתלבו היטב בכוונותינו לערב שקט. למרות הפיתוי להתנחל באחד משלושת ה"בוטים" הגדולים שממוקמים בסמוך לחלון שמשקיף לרחוב יהודה הלוי, התמקמנו לבסוף באחת מפינות הבר, כיאה למסורבי חיתון שכמותנו.
מפגשים מסוג זה מכתיבים בדרך כלל שיחה עניינית על ההווה, תשאולים על התוכניות לעתיד ואם אין ברירה - נבירה בעבר המשותף. פתחנו בעתיד, תוך כדי עיון בתפריט האלכוהול, אך השיחה התקדמה בעצלתיים, טוויית מספר תוכניות מעורפלות נשזרה בהערות אגב על הקהל במקום ויעל, הברמנית המחייכת, זיהתה את פרפורי הגסיסה ונחלצה לעזרתנו עם שני קוקטיילים קיציים חזקים וטעימים, האחד על בסיס קמפרי (35 שקל) והשני על בסיס וויסקי (40 שקל).
במקביל להבנה שחלחלה לשיחה, שגם ההווה לא יהווה לנו מפלט וכי כמעט דבר לא השתנה בחיינו בשנה האחרונה, החל גם לחלחל הרעב ואנחנו התפנינו להזמנת סבב הטאפסים הראשון. היו שם סביצ'ה דג ים (מוסר) ואבוקדו שצ' לא הפסיק להתפעל ממנו (32 שקל), שרימפס טרקוטה שהוקפץ עם פלפלים, סלרי, עגבניות שרי ועשבי תיבול (32 שקל), מדליוני ראמפ סטייק עסיסי ובטטה ברוטב סויה מתקתק (לא טעיתם - 32 שקל) ופוקצ'ה של ארבינקא (18 שקל), מתובלת בשמן זית ומלח ים, שמצאה את עצמה מהר מאוד בתוך הרוטב המצויין של השרימפס. החלק הנותר של הפוקצ'ה תועל לטובת חמאת האגוזים והאורגנו הטעימה שהוגשה עמה.
המומנטום היה לצידנו - בפה מלא לא נצטרך לדבר - והזמנה נוספת יצאה לדרך, טומנת בחובה מנת ברוסקטות עם קורנדביף חם, שום אפוי, בצל מאודה ורוטב איולי לימוני (24 שקל) ונקניקיות מרגז חריפות עם טחינה וסלט עגבניות מרענן (31 שקל).
דחוקים לפינה, כשרק העבר עוד באמתחתנו, פנינו שוב ליעל המושיעה. זו, כמבינה עניין, פרשה לפנינו אופציות לדרינקים משפרי שיחה, אבל אנחנו, מרוצים מהרקיחה הקודמת, הזמנו סיבוב נוסף של אותם המשקאות. כצפוי, גם האלכוהול לא צלח ומשכילינו את נשק יום הדין, ארסנל הנוסטלגיה המשותף, מיהרנו שוב אל חוף המבטחים של התפריט, תרים אחרי מנות אחרונות להמתקת הערב. מלבי על מצע קדאיף עם שברי פיסטוק ורוטב גרנדין (24 שקל) ומנה של שכבות גבינה ופירות יער עם שטרויזל פריך שהוגשה בכוס רחבה (32 שקל), היו הבחירות, והן בהחלט הוציאו אותנו מהמקום עם טעם של עוד - לפחות לאוכל, אם לא לחברה.
יצאנו את ארבינקא עם תחושה שהאוכל, האלכוהול והשירות עשו את שלהם ולמרות הכל, לפחות התווסף לנו עוד ענף דק להיאחז בו בפעם הבאה שניפגש - הערב הזה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
