טיפול חדש בדיכאון: שוק למוח

מיליוני בני אדם בעולם סובלים ממידה מסוימת של הפרעת דיכאון. על-פי נתונים של המוסד הלאומי לבריאות נפשית 21 מיליוני אמריקנים סובלים מהבעיה. לכ-4 מיליון מהמקרים החמורים ביותר אין טיפול שיכול להועיל.

כעת, במסגרת ניסויים רפואיים, אפשר אולי לראות את האור בקצה המנהרה - טיפול ניסיוני מבטיח "מחבר" את המוח מחדש. מדובר בשיטת הטיפול החדשנית ביותר, לדברי החוקרים.

דיאנה הייר מנורוולק שבאוהיו, בת 54, חיה ב-20 השנים האחרונות עם דיכאון חמור ביותר.

בראיון לחדשות ABC היא מספרת כי "אתה מרגיש כמו אדם מת מהלך. לא נשאר בי שום דבר. לא הרגשתי דבר. לא נותרה בי שום אנרגיה. לא היה לי כלום. הייתי קליפה ריקה של אדם".

הייר קיבלה מרשם לתרופות נוגדות דיכאון אחת אחרי השנייה, כמו גם טיפול פסיכותרפי. דבר לא הועיל היא ניסתה להתאבד שלוש פעמים. "זה היה בלתי נסבל. זה פשוט היה בלתי נסבל", סיפרה. "אתה מתחיל להרגיש שהחברים שלך והמשפחה יעדיפו להיות בלעדייך. לא נראה שדבר עומד להשתנות. אז בשביל מה לחיות ככה?"

בסופו של דבר, הפסיכיאטר שטיפל בה הציע טיפול ניסיוני שונה לגמרי: גירוי עמוק של המוח (מתן גירויים חשמליים למוח) - אותו הליך בטוח המשמש מזה שני עשורים להרגעת הרעידות של חולי פרקינסון וכעת נבחן לטיפול בדיכאון חמור.

ההזרמים החשמליים הם מתונים כך שהחולה אינו מרגיש דבר אך הם חזקים מספיק כדי לשנות את מצב רוחו של החולה.

כשראשה של הייר הוחזק במעין גשר ואלקטרודות מוקמו עמוק בתוך מוחה, הרופאים החלו להעביר זרמנים חשמליים למוחה. דיאן הרגישה בהשפעות באופן מיידי.

"אני מתחילה לחייך. אני כל כך שמחה", סיפרה.

דקות מספר מאוחר יותר העלו הרופאים את עוצמת הזרמים ומצב רוחה השתפר עוד יותר. הייר חייכה ואמרה "אני מרגישה טוב". היא אמרה לרופאים כי אינה מסוגלת לזכור את הפעם האחרונה שהרגישה כך.

לאחר מכן, הרופאים הגבירו את הזרמים החשמליים והייר סיפרה שפשוט חשה שמחה יותר.

כדי למנוע ממנה לשקוע שוב בדיכאון הרופאים השתילו קוצב לב בחזה, הפועל בעזרת סוללות, עם חוטים שעוברים תחת העור עד לנקודה עמוקה בתוך המוח.

כיום, דאינה יוצאת להליכה של 80 קילומטרים בשבוע ומשתוקקת להיות עם חברים ומשפחה סביבה. "הם לא יצרו אדם חדש. והם אינם מפעילים מניפולציה על המוח", היא ממהרת להסביר. "זאת אני".

ניסוי רפואי נוסף המשתמש באותו טיפול אך מתמקד באזור שונה במוח מבוצע באוניברסיטת טורונטו ואוניברסיטת אמורי. עדיין נדרשות מספר שנים של ניסויים בשתי הגישות לפני שיהיו בידי הרופאים מספיק נתונים כדי להגיש את הטיפול לאישור של ארגון המזון והתרופות האמריקני (FDA).