כשהייתי בת 16, הלכתי לשוק הפשפשים עם חברה. הייתי אז בתקופה ה"פריקית" שלי שהסתכמה בג'ינס קרוע למהדרין, חולצה דהויה והפוכה ונעלי טבע שחוקות. הלכתי בדוכנים בהנאה, עצרתי בכל פינה וניסיתי ללמוד את תבונות המקח. לצערי, לעולם לא למדתי, אך ידעתי לבחור את חברותיי בקפידה, כך שתמיד הייתה לי את האחת שהשיגה לי את הפריט בחצי מחיר, אם לא יותר. בפעם ההיא, אחד הסוחרים, משופשף עם ריח של זיעה מהול באפטרשייב טרי, הציע את הג'ינס הקרוע שלי למכירה. "100 שקל אני נותן לך עכשיו, מה את אומרת?" בגיל 16, סכום כזה, ועוד בשוק הפשפשים, יכול היה לסדר לי מלתחה חדשה. אבל, מייד הבנתי שאי אפשר לקנות אותי בזול, ובטח שלא את מכנסיי שקרעתי בקפידה. שנה אחר כך, הוא נשלך לפח, בידיעה שלא סרסרתי אותו. אחרי הסיבוב בסמטאות הסרוחות-אך קסומות באופן לא מוסבר, נהגנו ללכת לאבועלפיה, לבלוס טוסט עשיר, ולקנח בדוקטור לק. זה היה המסלול הקבוע שלנו.
