היום לפני 17 שנה, ב-25 ביוני 1991, רפובליקת יגוסלביה, שהייתה קיימת משנת 1918, מתחילה להתפורר. סלובניה וקרואטיה מכריזות על עצמאותן, והדבר מביא להתפתחות מלחמת אזרחים בין הסרבים לבין מתנגדי המשך ההגמוניה שלהם.
טיטו, ששלט ביגוסלביה עד שנת 1980, הצליח לדכא את המתחים האתניים במדינה שגעשו מתחת לפני הקרקע. לאחר מותו החלו לפרוץ חילוקי הדעות האתניים והלאומיים.
אחד-עשר שנים לאחר מכן, כאמור, הכריזו סלובניה וקרואטיה על עצמאות. הכרזת העצמאות של סלובניה עברה בקלות יחסית לאור העובדה ש- 90% מתושביה היו סלובנים. המצב בקרואטיה היה שונה לחלוטין - 12% מתושבי קרואטיה היו אז סרבים, ולכן שאר מדינות יוגוסלביה יצאו למלחמה קשה בת ארבע שנים נגד קרואטיה.
בשנים 1991-1992, בעקבות מלחמות האזרחים והטיהור האתני (שבוצע על-ידי שני הצדדים), התנתקו בוסניה, קרואטיה וסלובניה מהרפובליקה היוגוסלבית. לאחר ההינתקות נותרו ברפובליקה רק המחוזות: סרביה, מונטנגרו, וודינה וקוסבו.
בשנת 1999, בעקבות פעולות דיכוי וטיהור אתני בקוסבו (שרוב תושביה אלבנים), נאט"ו הפציץ את בלגרד ובעקבות ההפצצה הכוחות הסרבים עזבו את קוסובו. במקומם נכנסו כוחות נאט"ו לאזור.
יוגוסלביה סיפקה בעשור האחרון את הזוועות הקשות ביותר שחוותה יבשת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. הרפובליקות של סלובניה, קרואטיה, בוסניה וחבל קוסובו, פרשו מהפדרציה אל עצמאות. מי שניהל את המאבק האלים נגד שאיפתן של קרואטיה, בוסניה וחבל קוסובו לעצמאות, היה הנשיא היוגוסלבי סלובודן מילושביץ', שנשפט מאורח יותר בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג.
אכזריות הצדדים במלחמה הולידה מושגים כמו 'טיהור אתני', גירוש אוכלוסיות ואונס שיטתי של נשים בבוסניה ובקוסובו כדי להרבות את הזרע הסרבי.
