רק בלי התלהמות

התייצבות האו"ם נגד ישראל במהלכיה ברצועת עזה איננה דבר חדש. בדצמבר 2017, במהלך הפגנות דמים של פורעים עזתיים על הגדר, נורה, כנראה בשוגג, מפגין קטוע רגליים בכסא גלגלים. "זה מעשה מזעזע", גינה את ישראל נציב זכויות האדם של האו"ם. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מידידה: "חייבת לשאול אותך, יוסי, אם אתה מרגיש נוח עם התמונה הזאת". השבתי: התמונה אכן קשה. אבל אילו הייתי ערבי-פלשתיני לא הייתי מרגיש נוח שמנצלים את נכותי, ומשגרים אותי להצטלם ולספוג כדור". המשך הדו-שיח התנהל בערך כך:

הידידה: זה שהחמאס טרוריסטים מצחינים זה ידוע, אבל איש כזה קטוע רגליים בכיסא גלגלים עם רוגטקה מול העוצמה של צה"ל, זה מביך אותי עד דמעות.

אני: הנה הצלחה גדולה של הטרור החמאסי. הרי זו מטרתו - להחליש את רוחנו הרגישה, ולהסית את כל העולם נגדנו. מזל שלהם יש רוגטקה ולנו נשק עוצמתי. סוף-סוף העם היהודי חזק והמצב אינו הפוך!

הידידה: כן אתה צודק, מזל גדול שאנחנו כאלה חזקים, ללא ספק! אבל יש דבר שנקרא חמלה של חזקים. הייתי שמחה אם היינו מוצאים דרך אחרת להיאבק ברוגטקה.

אני: אנחנו נאבקים באויב לא רציונלי. שם איש אינו מרחם על אותו נכה.

הידידה: מיום ליום אנחנו יותר דומים להם, מיום ליום ממש כמוהם, אנחנו מאבדים את היכולת לראות סבל של אחר.

אני: במאבק הזה אנחנו מאולצים לעתים לנקוט מעשים שאיננו חפצים בהם. זה לא אומר שאנחנו מתחילים להיות דומים להם.

הידידה: הנסיגה מעזה היא סוג של בלוף. אסרנו עליהם להכניס פסטה, כוסברה. אין חשמל, אין מים נורמליים. הם בכלא, אין נמל, אין שדה תעופה. זו נסיגה לנוחותנו, זה לא נתן להם מרחב מחיה נורמלי. בגלל זה הם כאלה.

אני: את אינך מוכנה להיפנות לשכל הישר, היהודי, הצודק. גם שריפת המתקן על ידם, שמעביר להם גאז ונפט במעבר כרם שלום, כנראה לא תשכנע אותך. גם לא מאות המשאיות שמעבירות להם מדי יום מזון (איני אחראי על כוסברה) ובטון (למנהרות תופת נגדנו). בכל הקשור אלייך ולשכמותך - החמאס מנצח.

הידידה: החמאס לא מנצח, אבל גם אנחנו לא. אי-אפשר לנצח את זה.

אותה ידידה היא העיתונאית והסופרת נעמי לויצקי, אשר בשבוע שעבר הלכה לעולמה, בגיל 77. ידידות רבת שנים הייתה בינינו מעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים-אידאולוגיים המוקצנים. היא עצמה כתבה בפייסבוק, לאחר שהחמאתי לה בחום על ספרה האישי "ילדה רעה": "יוסי ואני מכירים זה את זו הרבה שנים, בעיקר משני עברי המתרס. אני אשת שמאל, עיתונאית נשכנית ופרובוקטיבית, הוא איש הממסד הליכודי מהפלג היותר ימני, דוברו הפוליטי ואיש אמונו של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. לא אחת זעם על דברים שכתבתי, לא פעם רבנו, תמיד, אבל תמיד בדרך ארץ וללא התלהמות. הסגנון של היום רחוק ממנו כמזרח ממערב! יש לנו גם היסטוריה משותפת, מעין זכות אבות. אביו, אב"א אחימאיר, מנהיג 'ברית-הבריונים', היה מוחרם ומוקצה בישוב וישב בכלא. היחיד מבין ראשי הישוב ששמר אתו על קשר היה אבא שלי, עורך דין אשר לויצקי. כאשר מצאתי את הארכיון של אבי בגנזך המדינה, גיליתי בין השאר, גם את חילופי המכתבים בין שניהם."

והנה פוסט שלה מלפני שנתיים: "מדהים איך שהגורל מתעתע. היום ה-13 ביוני (2022) הוא יום מותה של אימא שלי, מרי, והערב יתקיים טקס חלוקת פרסי ז׳בוטינסקי כשאחד הזוכים כתב עבודה סמינריונית על אבא שלי, עורך דין אשר לויצקי - 'בשירות האזרח.' עצב עמוק ושמחה שזורים היום זה בזה, דמעה וחיוך רחב חברו להם יחדיו כמו בחזון אחרית הימים. וכולי נרגשת עד רעד. אני לא נמנית עם האנשים שהולכים לבית הקברות כדי לזכור. אני תמיד חושבת שהזיכרון והנשמה מרחפים במקום אחר. קרוב יותר וחם יותר. והערב אלך לטקס במכון ז׳בוטינסקי לזכר אימי ולכבוד אבי. מי שקראו את ספרי ׳ילדה רעה׳ יודעים שהוא לא אבי הביולוגי, שמת מול עיני כשהייתי ילדה קטנה. הוא האיש שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל אחד אחר."

אלה הן מעט טעימות משיחות ומפוסטים של נעמי לויצקי ז"ל. באהבת האדם שלה גילמה את הכורח לשמור על ידידות המגשרת על חילוקי דעות עם אנשים מ"המחנה האחר". ויכוחים ללא התלהמות. כשאפרה פוזר בים, כצוואתה, הותירה אחריה מסר: גם בימי לחימה קשים, לקראת הכרעות פוליטיות מטלטלות בשבוע זה, ולחצים בינלאומיים גוברים, עלינו לשמור על איפוק במחלוקות. אחדות פנימית בנפשנו היא!